אונס?
הזייה שלמה אפפה את גופי ומוחי. הרגשתי את הידיים נוגעות בי אבל ללא
כל יכולת לראות מי זה שעושה זאת. הגוף שלי מוטל על מצע מרופד, כניראה
מושב של רכב. איך הוא ניראה? מה הוא עשה לי? נמשכתי בחוזקה לכיוון
הנגדי ממנו, דמותו המטושטשת התרחקה ממני לאט, זוג ידיים נוסף מסדר
את גופי כרצונו. המילים שהם אמרו היו עמומות, על מה הם מדברים? ברגע
כואב אחד אני מבינה שאחד מהם חדר אלי. הגבר השני באותו הזמן ליטף
את השדיים שלי, הוריד ממני כל פיסת בד שנותרה תלויה על הגוף. הם שיחקו
בגופי כרצונם, לעיתים צחקו, כאילו המשחק החדש שקנו מצא חן בעיינהם.
הוא נכנס ויצא ממני באיטיות, כאילו ניסה להראות התחשבות או שסתם רצה
שאתרטב. הגבר ממולו הוציא את איברו והניח על שפתיי, לא יכלתי לפתוח
את הפה, הייתי מטושטשת, אני בספק אם הם יודעים שאני בהכרה. הוא סתר
לי, חזק, העיניים שלי נפתחו מבהלה. הם נבהלו, הגבר שמעלי עצר את
תנועותיו, הם החליפו כמה משפטים, זה כעס על זה לרגע ושוב צוחקים. הם
קשרו לי את העיניים בבד כלשהו, כניראה חולצה שלי והמשיכו. זה מגביר את
הקצב, נכנס ויוצא בלי רחמים, ומנגד, חברו מחדיר את איבר מינו לפי בתקווה
שיוכל לקבל מזה משהו. אמיץ. גופי קופץ במושב האחורי של רכב לא מוכר,
שני גברים אלמונים חודרים אלי בלי רשות ולי אין כל יכולת להגיב. אני רוצה
להקיא אבל הם סותמים לי את הפה, לא מתאים להקיא עכשיו, אנחנו באמצע
משהו פה.
הרגליים כואבות, לא בא לי לפשק כבר, ריח הפרדס התערבב עם ריח הזיע שלהם
שהסריחה את האוטו. הם מנסים לגעת בכמה שיותר שטח מגופי, מלטפים את
הבטן והחזה ללא הפסקה, איברו של הגבר שמאחורי תפח בתוך הפה שלי, הוא
הפך חייתי יותר, דוחף לי אותו עמוק יותר לגרון, מידי פעם היה מוציא אותו מפי,
נותן לי לנשום ובזמן הזה הניח את שק האשכים שלו על מצחי. החבר גמר, אני
מקווה שלא בפנים. אני מאבדת את זה. אמא שלי עולה מולי, כל ההזהרות שלה
פתאום מקבלות משמעות עבורי.
מערכה שנייה מתחילה ומעירה אותי בשנית. גבר ב' נכנס לתוכי וזה הגיע מחומם,
חודר בחוזקה, לא מרחם. אין כל סיבה להנות, הוא בסך הכל צריך לגמור. הנשים
ברחובות הן טרף קל, לעיתים ניראה כאילו הן מצפות שדבר כזה יקרה להן, שותות
ומאבדות הכרה באמצע רחוב, לחטוף סוכריה מתינוק כבר הפך דבר מסובך יותר.
האוטו נדלק, אנחנו בתנועה. הבחילה שוב עולה בגרוני, אני לא יכולה להקיא עדיין,
לא יוצא לי. הוא משנה לי את תצורת הרגליים, אוחז באחורי עקבי ומקפל אותי, כעת
ברכי מונחות לצידי ראשי. אני פתוחה ומזמינה יותר מתמיד ככה, אבל לא בא לי,
הוא לא מפסיק. הצחוק שלו מוכר לי, אני חייבת להוריד את הכיסוי שהם קשרו לי
על העיניים, חבל שאני לא במצב של להזיז אף איבר בגופי. אני מאבדת את זה,
האם אני אזכור את כל זה? מה הם נתנו לי, האם הם נתנו לי בכלל או שכמות האלכוהול
ששתיתי סידרה להם את הבעיה הזאת. זה גם הופך לחצי חוקי, מי יכול להגיד
שהתנגדתי? מי בכלל זוכר איך הגעתי לפה... הייתי מעדיפה שיסממו אותי, שאריות
הסמים בדם היו יכולות להפוך לראיה משפטית, כעת אני תקועה עם זיין בתוכי מנגד
לרצוני אבל לכי תוכיחי. כוס עמק איתי, איפה נטלי, איפה אני?
הוא גמר ויצא.
הרכב עצר הוא עבר למושב הקידמי. ממשיכים בנסיעה. אני מאמצת כל טיפת אנרגיה
שעוד קיימת בי, נלחמת באלכוהול שמוריד אותי למטה ולא מאפשר לי לזוז. בלימת פתע
מעיפה אותי מן המושב האחורי אל ריצפת הרכב, הם צוחקים. הכיסוי הוסר למחצה וכעת
אני מצליחה להבחין אל מחוץ לחלון שמולי, אני מכירה את הבניין הזה, שירתתי פה, אבל
מה זה? נכון, עזריאלי, עזריאלי?! אנחנו בעיר, לאן הם נוסעים, רק שלא יביאו עוד חברים.
הוא פותח את חלון הרכב ברמזור אדום ומנהל שיחה שמחה עם רכב אחר, המוזיקה באוטו
חזקה ועשן הסיגריות שלהם חונק אותי. התמונות בחלון מתחלפות מהר אבל כעת אני רואה
רק שמיים וכוכבים. הרכב נעצר, הדלתות הקידמיות נפתחות, עכשיו אני אוכל לזהות אותם
טוב יותר. הקול שלו, הוא מוכר לי, אני חייבת לקלוט מי זה. שתי דמויות עם סיגריה בפה
פותחות את הדלת האחורית. הם סידרו את כיסוי העיניים דבר ראשון ומשכו אותי מהרגליים
כמו שק תפוחי אדמה, אחד תפס אותי ברגליים ואחד בכתפיים, הוציאו, הניחו על הדרכה,
נכנסו לאוטו ונסעו. שיט, יכלתי לזהות אותם, אם רק הייתי שותה פחות.
הזייה שלמה אפפה את גופי ומוחי. הרגשתי את הידיים נוגעות בי אבל ללא
כל יכולת לראות מי זה שעושה זאת. הגוף שלי מוטל על מצע מרופד, כניראה
מושב של רכב. איך הוא ניראה? מה הוא עשה לי? נמשכתי בחוזקה לכיוון
הנגדי ממנו, דמותו המטושטשת התרחקה ממני לאט, זוג ידיים נוסף מסדר
את גופי כרצונו. המילים שהם אמרו היו עמומות, על מה הם מדברים? ברגע
כואב אחד אני מבינה שאחד מהם חדר אלי. הגבר השני באותו הזמן ליטף
את השדיים שלי, הוריד ממני כל פיסת בד שנותרה תלויה על הגוף. הם שיחקו
בגופי כרצונם, לעיתים צחקו, כאילו המשחק החדש שקנו מצא חן בעיינהם.
הוא נכנס ויצא ממני באיטיות, כאילו ניסה להראות התחשבות או שסתם רצה
שאתרטב. הגבר ממולו הוציא את איברו והניח על שפתיי, לא יכלתי לפתוח
את הפה, הייתי מטושטשת, אני בספק אם הם יודעים שאני בהכרה. הוא סתר
לי, חזק, העיניים שלי נפתחו מבהלה. הם נבהלו, הגבר שמעלי עצר את
תנועותיו, הם החליפו כמה משפטים, זה כעס על זה לרגע ושוב צוחקים. הם
קשרו לי את העיניים בבד כלשהו, כניראה חולצה שלי והמשיכו. זה מגביר את
הקצב, נכנס ויוצא בלי רחמים, ומנגד, חברו מחדיר את איבר מינו לפי בתקווה
שיוכל לקבל מזה משהו. אמיץ. גופי קופץ במושב האחורי של רכב לא מוכר,
שני גברים אלמונים חודרים אלי בלי רשות ולי אין כל יכולת להגיב. אני רוצה
להקיא אבל הם סותמים לי את הפה, לא מתאים להקיא עכשיו, אנחנו באמצע
משהו פה.
הרגליים כואבות, לא בא לי לפשק כבר, ריח הפרדס התערבב עם ריח הזיע שלהם
שהסריחה את האוטו. הם מנסים לגעת בכמה שיותר שטח מגופי, מלטפים את
הבטן והחזה ללא הפסקה, איברו של הגבר שמאחורי תפח בתוך הפה שלי, הוא
הפך חייתי יותר, דוחף לי אותו עמוק יותר לגרון, מידי פעם היה מוציא אותו מפי,
נותן לי לנשום ובזמן הזה הניח את שק האשכים שלו על מצחי. החבר גמר, אני
מקווה שלא בפנים. אני מאבדת את זה. אמא שלי עולה מולי, כל ההזהרות שלה
פתאום מקבלות משמעות עבורי.
מערכה שנייה מתחילה ומעירה אותי בשנית. גבר ב' נכנס לתוכי וזה הגיע מחומם,
חודר בחוזקה, לא מרחם. אין כל סיבה להנות, הוא בסך הכל צריך לגמור. הנשים
ברחובות הן טרף קל, לעיתים ניראה כאילו הן מצפות שדבר כזה יקרה להן, שותות
ומאבדות הכרה באמצע רחוב, לחטוף סוכריה מתינוק כבר הפך דבר מסובך יותר.
האוטו נדלק, אנחנו בתנועה. הבחילה שוב עולה בגרוני, אני לא יכולה להקיא עדיין,
לא יוצא לי. הוא משנה לי את תצורת הרגליים, אוחז באחורי עקבי ומקפל אותי, כעת
ברכי מונחות לצידי ראשי. אני פתוחה ומזמינה יותר מתמיד ככה, אבל לא בא לי,
הוא לא מפסיק. הצחוק שלו מוכר לי, אני חייבת להוריד את הכיסוי שהם קשרו לי
על העיניים, חבל שאני לא במצב של להזיז אף איבר בגופי. אני מאבדת את זה,
האם אני אזכור את כל זה? מה הם נתנו לי, האם הם נתנו לי בכלל או שכמות האלכוהול
ששתיתי סידרה להם את הבעיה הזאת. זה גם הופך לחצי חוקי, מי יכול להגיד
שהתנגדתי? מי בכלל זוכר איך הגעתי לפה... הייתי מעדיפה שיסממו אותי, שאריות
הסמים בדם היו יכולות להפוך לראיה משפטית, כעת אני תקועה עם זיין בתוכי מנגד
לרצוני אבל לכי תוכיחי. כוס עמק איתי, איפה נטלי, איפה אני?
הוא גמר ויצא.
הרכב עצר הוא עבר למושב הקידמי. ממשיכים בנסיעה. אני מאמצת כל טיפת אנרגיה
שעוד קיימת בי, נלחמת באלכוהול שמוריד אותי למטה ולא מאפשר לי לזוז. בלימת פתע
מעיפה אותי מן המושב האחורי אל ריצפת הרכב, הם צוחקים. הכיסוי הוסר למחצה וכעת
אני מצליחה להבחין אל מחוץ לחלון שמולי, אני מכירה את הבניין הזה, שירתתי פה, אבל
מה זה? נכון, עזריאלי, עזריאלי?! אנחנו בעיר, לאן הם נוסעים, רק שלא יביאו עוד חברים.
הוא פותח את חלון הרכב ברמזור אדום ומנהל שיחה שמחה עם רכב אחר, המוזיקה באוטו
חזקה ועשן הסיגריות שלהם חונק אותי. התמונות בחלון מתחלפות מהר אבל כעת אני רואה
רק שמיים וכוכבים. הרכב נעצר, הדלתות הקידמיות נפתחות, עכשיו אני אוכל לזהות אותם
טוב יותר. הקול שלו, הוא מוכר לי, אני חייבת לקלוט מי זה. שתי דמויות עם סיגריה בפה
פותחות את הדלת האחורית. הם סידרו את כיסוי העיניים דבר ראשון ומשכו אותי מהרגליים
כמו שק תפוחי אדמה, אחד תפס אותי ברגליים ואחד בכתפיים, הוציאו, הניחו על הדרכה,
נכנסו לאוטו ונסעו. שיט, יכלתי לזהות אותם, אם רק הייתי שותה פחות.
