והרי המכתב, שהתפרסם ב-IOL:
וידוי :נאנסתי ! בגיל 14.5 , בדרך בחזרה מפעולה בצופים ( השנה שלפני ההדרכה ) , בשעה 19.30 , עברתי בדרך הביתה , ליד מבנה נטוש ( לא היתה דרך אחרת ) . מחדר המדרגות הושטה יד שגררה אותי פנימה. אני , ילדה בת 14.5 עם שיער ארוך אסוף לפקעת , מדי צופים , גבוהה לגילי , אבל לא נשית ( בקושי לובשת חזיה ! ) . הוא גבר גדול , שיכור כנראה , עם סכין ( שמשמשת בכל בית לחיתוך בשר, אבל עכשיו היתה מוצמדת לי לצוואר ), אלמנט ההפתעה לצידו . שם , בחצי השעה ההיא , התפתחה בי היכולת שלי לנתק את הנפש מהגוף , שם גמלה בלבי ההחלטה , להגיע למצב ששום גבר, לעולם, לא יוכל לאלץ אותי לעשות משהו בניגוד לרצוני (לא מיני ולא אחר!). בגלל ששנה קודם, ילדה שהכרתי נאנסה, ידעתי בדיוק מה יעבור עלי, אם אגיש תלונה במשטרה! נוסף על האונס שעברה , נאלצה לעבור בדיקה פיסית פולשנית ( שעתיים לאחר האונס, ראבאק!), נאלצה לעמוד בחקירה מזעזעת ( ע"י חוקרת ) שהיתה גרועה יותר מהאונס עצמו, מסתבר, ול"מזלה" לא תפסו את האנס , אחרת היתה צריכה גם לעמוד מולו בבית משפט , להסתכל לו בעיניים ולספר ל"כבוד השופט" ולשאר העולם , מה המניאק עשה לה , תוך כדי כניסה לפרטים שניסתה לשכוח . . . ויתרתי על התענוג. גם להורי לא סיפרתי. רצתי לבית של החברה הטובה שלי , התנקיתי, התקרצפתי, עד שכמעט הורדתי מעלי את העור שלי. אבל את תחושות האשם הלא הגיוניות שלי , לא הצלחתי לקרצף מעלי: למה הלכתי לבד? ( כי החברה הטובה שלי פרשה מהצופים שנה לפני כן ) אולי הייתי לבושה פרובוקטיבי ( מדי צופים ועניבה של הדרכה , הם לא בדיוק הלבוש המועדף , כידוע , של השחקניות בסרטים כחולים ! ) אולי אני באמת "מגנט לצרות" כמו שאמי טענה ? אולי לא התנגדתי מספיק? ( בחייאת! הייתי בכושר, אבל , סכין על הצוואר, היא שיקול נגד די רציני , לא?) בקיצור : כל הבולשיט שמוכרים לך ההורים, הסרטים, והתקשורת, כשאת צעירה ונאיבית! שנים חייתי בתחושות האלו. פרט לקומץ חברים קרובים שלי , אף אחד לא ידע. (עד היום מעט מאד אנשים יודעים למה אני מגיבה על סרטים שעניינם אונס, כמו שאני מגיבה! ) יום אחד, ישבתי עם בעלי( הייתי נשואה טריה ובהריון מתקדם ), וראינו סרט. הסרט עסק בנערה שנאנסה בנסיבות די דומות לשלי . הצלחתי להחזיק את עצמי עד לקטע של המשפט . . . אז, נשברתי ! וטונות של דמעות יצאו החוצה, ואיתן גם הסיפור. בעלי היה בהלם! גועל נפש שהצטבר שנים בפנים, נשפך בכמויות!!!! לזכותו , ייאמר שהוא יצא מההלם מהר מאד, וניסה לשכנע אותי שרגשות האשם שלי, לא מעוגנים בהגיון. האונס שינה אותי, כצפוי! המאמינים בגורל ( ואני מאמינה גדולה בעניין גורל ) , יכולים לטעון שזו היתה דרכו של הגורל לכוון אותי, להביא אותי למצב של האישה האסרטיבית והחזקה שאני כיום, אבל אני מכירה נשים, שלא שרדו את התהליך הזה : האונס, החקירה, או אפילו המשפט, הכריעו אותן . . . לא הפכתי מרירה כלפי גברים, הפכתי להיות אסרטיבית עד כדי אלימות (בוס שניסה לשים עלי ידיים קיבל כיסא בראש, ולקינוח, טלפון לאישת , שתדע, מה ה"מתוק" שלה עושה בעבודה). כיום, הבת שלי בגיל הזה . . . ואני מתלבטת ובגדול: האם יש לי זכות (בגלל המטען שאני נושאת ) להפוך את חייה לבבואה של חיי? ללמד אותה קרטה במקום בלט? להזהיר אותה מכל הדברים שהזהירו אותי ( לא שההזהרות עזרו . . . )? להפוך אותה לזהירה וחשדנית (ולהגיד לה בזה בעצם, "הכולירות מסתובבות בחוץ! את תשארי בפנים!", "אין לך זכות ללבוש מה שאת רוצה ללבוש, להתנהג כפי שבא לך, כי את עלולה להראות פרובוקטיבית!", "הם יישארו הם ויעשו מה שהם רוצים, ואת צריכה להשתנות ולהתאים את עצמך" ) ? איזו זכות יש לי (ולו גם אם כוונתי היא למנוע ממנה את הסיכון) , לקחת ממנה את הנעורים שלה, את החופש שלה, ולהחליף אותו באופי שלי ? ---------------------------------------------- אני מבהירה (עקב אי הבנה אז, בזמן הפרסום המקורי): סיפור המקרה אינו שלי. הוא נכתב ע"י חברה.
