alfa and omega
New member
אומנות הדייט.
טוב, עברתי שלב - חודשיים לאחר הגירושין, כדת משה וישראל, שבהם השתוללתי כאחוזת דיבוק ושתיתי את החיים לעייפה ניסיתי לראשונה לצאת לדייט נורמאלי ולא רק לסיים בילויים עם הסטוץ התורן. טוב, פגשתי מישהו בעבודה בבחירות ולשנינו לא היה מה לעשות אז קישקשנו את כל השעות ובסוף הוא ביקש טלפון. התקשר אחרי יומיים (אח"כ הסבירו לי שככה זה החוק שמתקשרים אחרי יומיים) דיברנו קישקשנו היה נחמד קבענו ונפגשנו לדייט מדהימממממממם סיימנו את הערב במיטה (נו, לא יכולתי להתאפק... וגם שם היה כיף מאד) בקיצור יום אחרי זה הוא מתקשר, אחרי יומיים שוב, הכל נהדר ואני בראש מתחילה כבר לחשוב שהבחור רציני ולמרבה ההפתעה זה לא הרתיע אותי כמו תמיד כי כל חיי התחמקתי מאד מאד מכל משנהיה רציני לגבי (היחיד שלא הצלחתי להתחמק ממנו זה הגרוש שלי וזה היה טעות גדולה). סבבה, נכון? אבל אז, פתאום אין טלפונים, אני מתקשרת - אין מענה, מתקשר אחרי יומיים עם תרוצים מאד הגיוניים למה אבל הם עדיין תרוצים לא? קובעים להפגש ושוב אין טלפונים עד יום הפגישה ואז, אתמול אני מתקשרת לוודא שנפגשים והבן אדם בוכה שהוא דפק אתמול את האוטו וכולו מבועס ומבטל לי למרות הצעתי לבוא לאסוף אותו. או. קיי האמת, לא קרה כלום ויכול באמת להיות שהוא, כמו הרבה גברים אחרים, מאוהב באוטו שלו וזה מה יש אבל אני ככל נקבה ממוצעת התחלתי לסבך והתחושה שלי היא שהוא או מבוהל להכנס לקשר עם גרושה (לא רק שהוא רווק, הוא גם קטן ממני בשנתיים - ילד בן 25) אבל בכל זאת קשה לו לוותר או שהוא לא מעוניין אבל לא נעים לו לחתוך. בקיצור הראש בבלגן. בערב יצאתי עם חברה שנתנה לי הרצאה שלמה על דייטים (תבינו, זה היה הדייט האמיתי הראשון בחיים שלי!!!!! בגיל 27, לא הזוי? אני תמיד שנאתי את כל הקטעים האלה, אין ולא היה לי כח למשחקי כח של יתקשר או לא וגם אם לומר את האמת אף פעם לא התעניינתי באף אחד כדי להכנס לקטע של אפילו דייט - גם זה נראה לי קטע רציני מדי. ובכן, נחזור להרצאה - מסתבר, שהיום, לפי כללי המשחק החולני הזה, כפי שחברתי הסבירה לי, אסור להתקשר כל יום כי זה אובססיבי, אלא אם הזדיינתם יום לפני ואז אם אין טלפון זה ביג נו נו בלשונה. אסור להצהיר כוונות ולהגיד אם אני מחפשת קשר רציני או לא בקטע של מחויבות, אסור להכנס למיטה בפעם הראשונה, אסור להתקשר, וכל הזמן לתת אתגר ולהיות בלתי מושגת, לסנן סתם טלפונים וכל מני חרא כזה. אני לא רוצה להאמין שזה נכון! תגידו לי שלא! פליז! עד שתפסתי קצת אומץ לנסות להיות קצת בקשר עם מישהו אז נופלים עלי כל החוקים המטופשים האלה - עם כל המשחקים הללו, מתי יש זמן פשוט להיות אמיתיים ולהנות מהקשר. לא יודעת, אם יש מישהו שמוצא חן בעיני ובא לי לדבר איתו כל יום, מה יותר טבעי מזה שבאמת נדבר? מה זה השטויות האלה? "חוקי הדייט" עלק, מין משחקי אגו מפגרים שאני לא מבינה איך אפשר לפתח מזה קשר נורמאלי? טוב, אני אגיד לכם/ן את האמת? אם זה ככה - אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי כשאני יוצאת משירותים של מועדון ואחרי איזה אידיוט שיכור. לפחות שמה אני יודעת שעוד רגע אני אגיד לו שלום ולא להתראות ואשכח מקיומו. בלי חוקים וכללים. האתיקה המעוותת והלכאורה ליברלית הזו גורמת לי הרבה יותר בחילה. פליז פליז פליזזזז תגידו לי שכל זה לא נכון ושהחוקים הללו קיימים רק בראש של החברה שלי. אחרת אני פשוט מראש מוותרת ויוצאת מהמשחק הזה של האפילו לנסות דייטים. סתם אני אתבעס. אני מה זה מבולבלת...
טוב, עברתי שלב - חודשיים לאחר הגירושין, כדת משה וישראל, שבהם השתוללתי כאחוזת דיבוק ושתיתי את החיים לעייפה ניסיתי לראשונה לצאת לדייט נורמאלי ולא רק לסיים בילויים עם הסטוץ התורן. טוב, פגשתי מישהו בעבודה בבחירות ולשנינו לא היה מה לעשות אז קישקשנו את כל השעות ובסוף הוא ביקש טלפון. התקשר אחרי יומיים (אח"כ הסבירו לי שככה זה החוק שמתקשרים אחרי יומיים) דיברנו קישקשנו היה נחמד קבענו ונפגשנו לדייט מדהימממממממם סיימנו את הערב במיטה (נו, לא יכולתי להתאפק... וגם שם היה כיף מאד) בקיצור יום אחרי זה הוא מתקשר, אחרי יומיים שוב, הכל נהדר ואני בראש מתחילה כבר לחשוב שהבחור רציני ולמרבה ההפתעה זה לא הרתיע אותי כמו תמיד כי כל חיי התחמקתי מאד מאד מכל משנהיה רציני לגבי (היחיד שלא הצלחתי להתחמק ממנו זה הגרוש שלי וזה היה טעות גדולה). סבבה, נכון? אבל אז, פתאום אין טלפונים, אני מתקשרת - אין מענה, מתקשר אחרי יומיים עם תרוצים מאד הגיוניים למה אבל הם עדיין תרוצים לא? קובעים להפגש ושוב אין טלפונים עד יום הפגישה ואז, אתמול אני מתקשרת לוודא שנפגשים והבן אדם בוכה שהוא דפק אתמול את האוטו וכולו מבועס ומבטל לי למרות הצעתי לבוא לאסוף אותו. או. קיי האמת, לא קרה כלום ויכול באמת להיות שהוא, כמו הרבה גברים אחרים, מאוהב באוטו שלו וזה מה יש אבל אני ככל נקבה ממוצעת התחלתי לסבך והתחושה שלי היא שהוא או מבוהל להכנס לקשר עם גרושה (לא רק שהוא רווק, הוא גם קטן ממני בשנתיים - ילד בן 25) אבל בכל זאת קשה לו לוותר או שהוא לא מעוניין אבל לא נעים לו לחתוך. בקיצור הראש בבלגן. בערב יצאתי עם חברה שנתנה לי הרצאה שלמה על דייטים (תבינו, זה היה הדייט האמיתי הראשון בחיים שלי!!!!! בגיל 27, לא הזוי? אני תמיד שנאתי את כל הקטעים האלה, אין ולא היה לי כח למשחקי כח של יתקשר או לא וגם אם לומר את האמת אף פעם לא התעניינתי באף אחד כדי להכנס לקטע של אפילו דייט - גם זה נראה לי קטע רציני מדי. ובכן, נחזור להרצאה - מסתבר, שהיום, לפי כללי המשחק החולני הזה, כפי שחברתי הסבירה לי, אסור להתקשר כל יום כי זה אובססיבי, אלא אם הזדיינתם יום לפני ואז אם אין טלפון זה ביג נו נו בלשונה. אסור להצהיר כוונות ולהגיד אם אני מחפשת קשר רציני או לא בקטע של מחויבות, אסור להכנס למיטה בפעם הראשונה, אסור להתקשר, וכל הזמן לתת אתגר ולהיות בלתי מושגת, לסנן סתם טלפונים וכל מני חרא כזה. אני לא רוצה להאמין שזה נכון! תגידו לי שלא! פליז! עד שתפסתי קצת אומץ לנסות להיות קצת בקשר עם מישהו אז נופלים עלי כל החוקים המטופשים האלה - עם כל המשחקים הללו, מתי יש זמן פשוט להיות אמיתיים ולהנות מהקשר. לא יודעת, אם יש מישהו שמוצא חן בעיני ובא לי לדבר איתו כל יום, מה יותר טבעי מזה שבאמת נדבר? מה זה השטויות האלה? "חוקי הדייט" עלק, מין משחקי אגו מפגרים שאני לא מבינה איך אפשר לפתח מזה קשר נורמאלי? טוב, אני אגיד לכם/ן את האמת? אם זה ככה - אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי כשאני יוצאת משירותים של מועדון ואחרי איזה אידיוט שיכור. לפחות שמה אני יודעת שעוד רגע אני אגיד לו שלום ולא להתראות ואשכח מקיומו. בלי חוקים וכללים. האתיקה המעוותת והלכאורה ליברלית הזו גורמת לי הרבה יותר בחילה. פליז פליז פליזזזז תגידו לי שכל זה לא נכון ושהחוקים הללו קיימים רק בראש של החברה שלי. אחרת אני פשוט מראש מוותרת ויוצאת מהמשחק הזה של האפילו לנסות דייטים. סתם אני אתבעס. אני מה זה מבולבלת...
