אומן הלחימה - כאדם

[מיתר נדיר]

אומן הלחימה - כאדם

בדיון על ברוס לי התחיל דיון שלדעתי עדיף להעבירו להקשר הרחב: האם אפשר ורצוי לשפוט אמן לחימה על פי מעלותיו האנושיות?? יובל אמר: "אני סבור כי אפשר ואף רצוי (במידת ה צ ו ר ך) להפריד את האדם מהלוחם, אם וכאשר קיימת סתירה איכותית בין השניים. כמובן: שתמיד רצוי כי הלוחם הטוב יתגלה גם כאדם טוב !!!" האייקידו (וגם אני) דוגל בגישה ההפוכה בדיוק. כפי שהסביר סנסיי בוב נדאו בביקורו האחרון: מטרת האייקידו היא לא רק להפוך אותך ללוחם טוב יותר, כי אם להפוך אותך גם לאבא טוב יותר, בעל טוב יותר, אדם טוב יותר!! לפיכך לדעתי אדם אשר נכשל מלגלות את תכונות האישיות הרצויות ללוחם (כגון שליטה עצמית, או ענווה) הוא נכשל כלוחם, ולא משנה כמה טכניקות הוא יודע, וכמה מושלם הוא מבצע אותן. מה דעתכם?

 

[WhiteBear]

הוספתי סקר של השאלה הזאת -

רק ללחוץ על כפתור הסקר בתפריט למעלה, לבחור ולהקליק. טל.

 

[WhiteBear]

אני מקבל את הגישה של מיתר.

וזאת, שברגע שאנחנו מרחיבים את ההגדרות שלנו מ"לוחם" ל-"אמן לחימה". נדרש האדם שעומד להגדרה להיות לוחם בכמה רבדים שהוא רק מצליח. ובנוסף לכך, בימינו פחות חשוב שנהיה לוחמים כמו שחשוב שנהיה אמני לחימה. ומלבד זה, אומנויות לחימה לא הופכות אותך לאדם או לוחם טוב יותר. הם נותנות לך מסגרת ואת האפשרות לההיפך לכזה. כמו שספר אלגברה לא מלמד אותך מתמטיקה, אלא אם אתה בוחר לקרוא בו. (ובשני המקרים, גם אז לא בהכרח

) טל.

 

[biker_jo]

כמובן שלוחם הוא אדם ../images/Emo70.gif

וכמובן שיש לשפוט אותו כאדם. כי מהו פועלנו ללא התוכן שאנו מפיחים בו, ומהו התוכן אם לא חיינו פועלנו ומותינו ? זהו מעגל. אם נקצין, יכול להיות שאמן פלוני הוא בעל שם עולמי באומנות זו או אחרת, אולם הוא היה אכזר לכל הסובבים אותו. אז מהי תכלית מצויינותו ? מה הוא עשה איתה ? אם אדם אלמוני כמוני וכמוך הוא שפל, עניו, ונחבא אל הכלים. אך מעשיו בהסתר תורמים ליקום כולו דרך סובלנות, אהבה ונתינה ? האיו הוא יותר חזק מאומן הלחימה המקצועי ביותר ? האין רוחו יותר מרוממת ? כעת, קח את הקצוות האלו, כווץ אותם לתחומי היומיום שלנו והבן את ההקשר. אין אדם ללא מעשים. ואם אתה מעדיף להסתיר פועלו של אדם כי הם אינם עולים בקנה אחד עם אומנותו, האין אתה חוטא לקהל חסידיו ? אולי יחליט מן דהוא כי אם אומנות מסויימת שוכנת צד לצד עם מעשים טפשיים או אכזריים או חסרי ערך, היא לא מתאימה לו ? רק האמת. אין להסתיר כלום. שימו לב, הדיון הנ"ל לא קביל לאומן לחימה בלבד. הוא קביל גם למנהיג פוליטי, מנהיג דתי, או כל אדם אשר נושאים אליו עיניים. וכעת, סילחו לי אם אחזור על המקרה של ברוס לי. הוא נפטר לאחר שצרך מריחואנה שהיתה מסוכנת לגופו, בידיעתו המלאה, ומת. מה אומר הדבר ? ברוס לי הוא לא אל, הוא אחד האדם. יש לו צרכים, שגיונות וטעויות. מכאן נובעות שתי מסקנות חשובות מאוד: הרשונה, אין מושלם. אם ברוס לי היה הטוב מכולם וטעה, עדיין יש לו מה לתקן, היה גם לו מה ללמוד. ללמדך ענווה ושפלות רוח. הגדול מכולם טעה, תמיד יש מקום לשיפור. השנייה, כל אחד יכול להיות "ברוס לי" הביטוי, לא האדם. כל אחד יכול להגיע להיכן שהוא הגיע. מדוע ? יאמר אדם, ברוס לי לא היה מושלם כפי שחשבתי, וגם אני רחוק ממושלמות. אולי אוכל להגיע לאן שהוא ולתקן את שגיאותיו ?. ללמדך שהשמיים הם הגבול, אין "לא יכול". לסיכום, למידה על "אנושיותו" של אומן רק תועיל ותלמד (הדגשתי למעלה לנוחות) ענווה ושאיפה לטוב ביותר. מקווה שהסברתי את עמדתי. ייסלח לי ברוס לי שהשתמשתי בשמו לכל הדוגמאות הנ"ל, אך הן כולם באות לטובה ולא מתוך רצון להקטין את גודל השגיו וגודל אישיותו. יניב

 

[bizhar]

עצם השימוש במושג "לוחם" בעייתי

האם מי שאין בו את הענווה המספקת או טוב הלב אכן נכשל כלוחם? הרשי לי לחלוק עלייך. רק על המושג מהו הורה טוב נוכל לפתוח שרשור נצחי ושלל פרדוקסים. האם ניתן להגיע לרמות הגבוהות באמת ללא השקעה? האם השקעה לא כרוכה בשעות רבות של אימון מדי יום? האם הורה טוב לא צריך בין השאר לבלות במחיצת ילדיו? והרי לך סתירה.. מהו לוחם? הכובש את יצרו? האם לוחם גדול באמת נמדד באי לחימתו יותר מאשר בלחימתו? האם המלחמות הגדולות מתחוללות למעשה בתוכנו ועם עצמנו? אם אכן כך אזי כנראה שאת צודקת ...אבל במידה ואנו נאלצים להתמודד עם אויב חיצוני האם היותנו כהורים, בני זוג טובים תעזור לנו? או אולי תפריע? אני מציע לא לדגול בדרך כלשהי. הדרך היא המקום בו פוסעות רגלינו (צ´ואנג טסה ). עלינו לקנות מיומנויות שונות כולל הורות או זוגיות אבל גם יכולות אחרות שאינן קשורות כמו מיומנות והבנה עמוקה באומנות הלחימה אותה בחרנו. מתי וכיצד ליישם את שלמדנו ? את הסובלנות כדרך חיים ואת התוקפנות בעת צרה...

 

[bizhar]

ועוד דבר קטן....

אם נפשפש במעשיהם של גדולי הדור בתחום הפילוסופיה,המדע והאומנות נמצא בעיות...האם זה הופך אותם לפחות גדולים בתחומם? האם ראיית המציאות באזורנו בצורה מעוותת ומגמתית הופכת את ז´וזה סרמגו לסופר גרוע או רק מעידה על נדבך בעייתי באישיותו? אז אם המשוואה "אומן לחימה" = "אדם טוב" אזי אולי ברוס לי הוא אומן לחימה סוג ז´ לעומת לובה אליאב...

 

[מיתר נדיר]

הלוגיקה של הטיעון שלי היא קצת שונה

ממה שהצגת. זה לא שכל אדם "טוב" הוא אוטומטית לוחם טוב. כמו שלא כל בחור גבוה הוא גם כדורסלן מקצועי. אבל לעומת זאת כל כדורסלן מקצועי הוא גבוה, ובאותה מידה, כל אמן לחימה דגול צריך להיות אדם "טוב". אני כותבת טוב בגרשיים, כי הכוונה היא כמובן לא לכך שהוא מעביר זקנות את הכביש ונותן צדקה בסתר, כי אם שהוא פיתח את אותן תכונות אישיות שנחשבות במסגרת אומנויות הלחימה: שליטה עצמית, ענווה, חריצות, נימוס, וכד´.

 

[aiki-freak]

לוחם ואמן לחימה

בעיניי הם שני דברים שונים. ללוחם תפקיד ברור ופשוט...להלחם. כדי להיות לוחם "דגול" לא צריך להיות אדם דגול. זוכרים מה יודה (המאסטר האולטימטיבי לאומנויות לחימה) אמר ללוק במלחמת הכוכבים?... לוק אמר ליודה שהוא מחפש ,GREAT WARRIOR ויודה ענה לו WAR DOSNT MAKE ANYONE GREAT. אבל אמן לחימה זה משהו אחר מ"לוחם". ואמן לחימה צריך להיות גם אדם דגול. המאסטרים ה"כבדים" לאייקידו שפגשתי הרשימו אותי באישיות הקורנת והמיוחדת שלהם לא פחות מאשר בכישורים שלהם. אני מניח שאומנות לחימה שמטרתה גם לשפר את האופי והאישיות תפיק אנשים כנים בעלי אופי חזק שתורמים ומעשירים את הסובב אותם ואילו אומנות לחימה שמטרתה היא אך ורק להפיק לוחם מיומן ותו לא תפיק בדיוק אנשים כאלה.

 

[amir_aikido]

לא חושב כמוך

ראשית, "טוב" לפי איזה סולם ערכים ? הסמוראי הכי ידוע ביפן - מיאמוטו מוסאשי, לא בדיוק היה נחשב לאדם טוב בעידן המודרני. סוקוקא - מאסטר הדאיטו-ריו שלימד את אואשיבה, היה לוחם מעולה ביותר, והיה ככל הנראה נחשב כאדם רע למדי לפי הקריטריונים המקובלים (הוא הלך בדרכו של מיאמוטו מוסאשי). השאלה היא אם באמירה "אמן לחיה דגול" את לא מחביאה את כל הערכים ה"טובים" לטעמך תחת המילה דגול. כישורים טכניים לא מבטיחים טוהר רעיוני. חריצות, נימוס ושליטה עצמית היו גם אצל הנאצים ימח שמם וזכרם, להבדיל. בעידן המודרני, יש שינוי מסויים בגישה בנושא הזה. דווקא ככל שאמנויות לחימה הפכו לפחות משמעותיות למלחמה, התפתח בהן יותר התחום הרוחני ונושא טוהר המטרות. את צודקת מיתר, באייקידו של אואשיבה הנושא הזה מאוד מובלט, לפעמים הרבה מעבר לחשיבות של יכולת הלחימה עצמה. אואשיבה שילב באייקידו שלו אלמנטים חברתיים מלכתחילה, מדת האומוטוקיו שהוא היה חסיד שלה. הנושא של שיפור עצמי שולב באמנויות הלחימה שונות כבר קודם לכן, כהדגש לאט עובר מיעד של "לוחם טוב יותר" ליעד של "אדם טוב יותר" ככל שהתקופה ואמנויות הלחימה נהיות יותר שלוות. והתוכן שאנו מחפשים הוא יותר רוחני ופחות אפליקטיבי לרחוב. ולא לטעות, כמו כולם, גם אני רוצה ש"הטוב ינצח" וחושב שבעידן המודרני, רצוי שמורה לא יעביר גם מסר רוחני מסויים עם אמנות הלחימה, ומעבר למסרים הנדרשים כדי לדעת להתאמן ולהלחם. אמיר

 

[aiki-freak]

האם קראת פעם

את ההאגאקןרה? ספר הסמוראי? משום מה אנשים מסויימים מפיצים את הדעה שהסמוראים היו ברברים מטורפים שרק חיפשו להרוג... טעות! גם הסמוראים חיפשו את פיתוח האופי והאישיות, לא פחות מאשר בעידן המודרני ואפילו אולי הרבה יותר. הסמוראים היו אנשים מעודנים, משכילים וייתכן שהרבה יותר מוסריים מהאנשים המודרניים שמשמידים עשרות אנשים בלחיצת כפתור. הסמוראים העדיפו להתאבד רק שלא יידבק בהם שם של אנשים זולים וחסרי כבוד ומוסר. בנוסף הם עמלו על פיתוח תודעתם ללא הרף. מה יותר מוסרי? להרוג את יריבך בקרב פנים מול פנים, יריב שהוא שקול לך מבחינת כישוריו ושמוכן למות בדעה צלולה או לחסל מישהו בירייה? מישהו שאין לו פנים ולא שם... מתוך ההאגאקורה: "ישנם שני דברים שיכתימו את שמו של משרת והם: עושר וכבוד. אם משרת נשאר בנסיבות דחוקות, שמו לא יוכתם ולא ייפגע. היה פעם אדם מסויים שהיה פיקח מאוד, אולם היה זה חלק מאופיו, לראות תמיד את הנקודות השליליות של העבודות שהוטלו עליו. דבר כזה גורם לאדם להיות חסר כל תועלת. אם לא תכניס לראשך כבר מן ההתחלה כי העולם מלא במצבים לא נעימים, הרי התנהגותך תהיה ברובה עלובה ואחרים לא יאמינו לך. ואם אחרים לא מאמינים לך, הרי גם אם אתה אדם טוב, לא תצטיין בתכונות המהותיות המאפיינות אדם טוב, גם את זה ניתן לראות כפגם". כיום, אנו לא נושאים חרבות ולא חניתות, אבל רוח הסמוראי עדיין רלוונטית. אגב, אואשיבה או סנסאיי ראה עצמו כהתגלמות של רוח הסמוראי.

 

[amir_aikido]

זמנים שונים

מתי נכתבה האגאקורה ? למיטב ידיעתי, מכל המקורות שאני אספתי. כמעט כל הטקסטים שמדברים על רוחו של הסמוראי וכו´, נכתבו בתקופת "השקט" של שלטון טוקגאווה. כמובן שזהו "שקט" יחסי ולא מוחלט. אני מסכים איתך שהסמוראים לא היו "ברברים מטורפים שרק חיפשו להרוג". הם היו מעמד לוחמים, שהיו בתוכו אנשים מאוד מוסריים (בקנה המידה של התרבות שלהם) ואנשים מאוד לא מוסריים (שוב באותו קנה מידה). אני מאמין שברור לכולנו שקנה המידה של המוסר שלהם שונה לחלוטין מהמוסר המודרני של ימינו. מהרבה סיבות - והעדרם של כלי ירייה היא בהחלט אחת מהן. זו עובדה ידועה שערך חיי האדם בתרבות היפנית באותה תקופה היה הרבה יותר נמוך מבתרבותנו המערבית היום. האם זה "טוב" או "רע" את זה אני לא יכול לקבוע. הערך הנמוך יותר לחיי אדם גם לא אומר שהסמוראים רק חיפשו להתאבד ו/או להרוג, אלא שבתרבות שלהם מוות בכבוד היה חשוב יותר מחיים חסרי כבוד ואופן המוות היה מאוד חשוב. ואגב, הפיתוח של התודעה במעמד הסמוראים מתחלק למספר חלקים: א. פיתוח תודעה למטרת לחימה, זה החל עם חדירת הזן ליפן והבנה שלהם ששילוב של מדיטציה עם הרבה מאוד אימונים פיזיים מעלה את יכולת הלחימה. ב. הסמוראים היו אחד המעמדות היותר גבוהים בחברה היררכית, כמעט מעמד אצולה. כמו בחברות אחרות, גם ביפן טיפחו המעמדות הגבוהים גם כישורי אמנות וכו´ (דבר שהיה פחות נפוץ אצל הסמוראי הפשוט). ג. דת - אחת העובדות שהכי הפתיעו אותי ביפן הוא היחס לדת, ששאר עד היום. אילו זה היה היחס לדת במזרח התיכון היתה לנו פה הרבה פחות שפיכות דמים: עם חדירת הזן-בודהיזם הוא לא נלחם בדת השינטו שהיתה לפניו, אלא הצטרף אליו. (כשהייתי ביפן כל היפנים ששאלתי סיפרו שהם משתתפים בטקסים של שתי הדתות, לפי המאורע). חלק מהזן-בודהיזם היפני הוא הפיכת כל פעולה, ולו הפשוטה ביותר לפעולה מדיטטבית. אם אנו רואים במדיטציה כפיתוח עצמי, המעמדות הגבוהים עסקו בכך רבות. (למרות האינטונציה, אני חושב שאנחנו מאוד מסכימים ברמת העקרון וההבדל ביננו הוא בניואנסים) אמיר

 

[מיתר נדיר]

לגבי מהו "טוב"

ראה תגובתי ליזהר. אני בפרוש לא מדברת על טוב במונחי היומיום, אלא טוב במונחי אומנויות הלחימה. לנאצים היו שליטה עצמית ויעילות? נו, אזוי. התטען שהם לא היו לוחמים טובים? ודרך אגב, ענווה לא היתה להם בכלל.

 

[מיתר נדיר]

פרה פרה...

האם מי שאין בו ענווה נכשל כלוחם? לדעתי בפרוש כן. זאת למעשה העמדה שהבעתי. אין סתירה בין השקעת זמן ביחסי אנוש ובילדים לבין השקעתו באימונים. במיוחד אם אתה משקיע "שעות רבות מידי יום באימונים" אז תשקיע אחת מהשעות האלה באימונים עם הילדה (כן, אפילו אם היא בת שנה! קצת יצירתיות!!) תאמין לי שעה אחת ביום זה כל מה שצריך, וזה הרבה יותר ממה שרוב ההורים המכורים לטלוויזיה משקיעים בימינו. האם לוחם גדול באמת נמדד באי לחימתו יותר מאשר בלחימתו? ללא ספק כל מי שהולך בשביל שהתווה מייסד האייקידו חושב בדיוק כך. וגם אני. במידה ואנו נאלצים להתמודד עם אויב חיצוני האם היותנו כהורים, בני זוג טובים תעזור לנו? הטענה היא שכן: שיש שיטה טובה לפתרון קונפליקטים, והיא עובדת גם בחיי הנישואין, וגם בשדה הקרב.

 

[michaeld]

אומנות הלחימה עצמה

אני חושב שקודם כל לפני שנכנסים לשאלה האם אדם "טוב" הוא לוחם "טוב" צריך לבדוק את אומנות הלחימה קודם. אומניות לחימה כמו ג´וג´יטסו ואיקיג´יטסו וקרטה וכו´ הם "אומנויות לחימה" לעומת אומנויות כמו איקידו קונג-פו וכו´ שהם "דרך חיים" רוב שיטות הלחימה פותחו למלחמה נקודה,לא למטרת שיפור האדם. יש אומנויות לחימה שהם דרך חיים וזה אומר שי שלומד אותם לא רק ילמד את הטכניקה אלה גם ינשום את אומנות הלחימה יוכל אותה ויחשוב אותה. לצערי רוב הדוג´וים בארץ אינם מזדהים עם נקודה זו. כאשר בן אדם מתאמן 4 שעות בשבוע אני לא חושב שזה מישתלב באישיות האדם כמו לדוגמה החיים של נזירי שאולין. אני לא שולל את זה שיש אנשים שמצליחים לשלב את אומנות הלחימה בחייהם במידה שהיא משנה את האישיות שלהם אבל אני חושב שבזמנים מודרנים אלו זה קשה מאד.

 

[יובל נחמקין]

לחשוב שג´וג´וטסו, קרטה וכו´ הן ...

לא אומנויות לחימה של דרך חיים כמו הגונג-פו או האייקידו, זה פשוט לא להכיר את הג´וגוטסו והקרטה ... כ ל אמנות לחימה אשר משליכה על חיי היומיום שלנו - היא דרך חיים. נניח שאני מתאגרף (אגרוף מערבי ספורטיבי) : "אני מתאמן יומיום - שעות, בין אם בא לי - אם לו. אני משקיע בתזונה נכונה, עובד על כשרי ומודע לגופי ולצרכיו. יכולתי להכות אינה מבוטלת: אני מודע לכוחי ונמנע מלעשות בו שימוש פוחז. אני רוחק מתגרות ומוחל על כבודי ובלבד שאמנע עימות. אני מעריץ את מאמני, מפרגן לקולגות שלי - ואף חונך מתאגרף צעיר - מתחיל ומשמש לו דוגמא. תאמר לי: האם אני פחות אמן לחימה מאיש אייקידו או טאי צ´י ? " האם אתה חושב שאין "מתאגרפים" כאלו בכל אסכולה ?

 

[michaeld]

כמובן שיש!

נראה לי שפספסת את הנקודה שלי. אומנויות לחימה כמו איגרוף הם לא "דרך חיים". הייתה רוצה לראות אדם שהאופי שלו מקביל להתנהגות בזירת איגרוף או קרב קרטה. לא נראה לי. האומנויות האלו בבסיס נועדו לקרב לא לדרך חיים. אם התחלת בדוגמאות אז כך לדוגמה את יאיר לפיד הוא מתאגרף מקצועי אבל האופי שלו במציאות שונה לחלוטין מהאופי שלו בזירת האיגרוף כנ"ל לוחמי קרטה ועוד אומנויות דומות.

 

[יובל נחמקין]

הבנתי אותך: אני פשוט לא מסכים איתך.

אמנויות לחימה כמו איגרוף יכולות - גם יכולות, להיות לדרך חיים ! זה אתה שמפספס את הנקודה: ביומיום אתה לא אמור לפגוש את הלוחם שבזירה, אלא את האדם ש ב ר ג ע י ם מסויימים: הוא לוחם בתוך זירה... כמאמר המשל: אני אישית, מקווה לפגוש את "הלוחם בגינה" ולא את "הלוחם בשדה הקרב" חוץ מאושיבה סנסיי אשר ייסד את האייקידו והצהיר כי כל רצונו הוא לעשות אהבה עם היקום (חבר´ה מהאייקידו: אני מקווה שאני מדייק ?!) - עדיין לא נתקלתי בשום אמנות לחימה (רכה ופנימית ככל שתהיה ) אשר ב ס י ס ה לא נועדה לשם לחימה ! אמנויות לחימה - באו מהצורך ללמוד להילחם! מהם ה ע ר כ י ם ה מ ו ס פ י ם שמקבל אומן הלחימה מלבד היודע איך לקחת חיים ? זה כבר סיפור אחר ... איך אומנות ההרג משמשת אותו כדי לאהוב ולכבד את החיים ? אפשר וזו תמצית ההארה של הלוחם ... תרוויח אם תפנים כי אין אחת ראוייה יותר להיקרא "דרך חיים" - מאחרת ... אגב: יאיר לפיד (מעיד יאיר על עצמו) הוא מתאגרף חובבן...

 

[michaeld]

כל אחד והשקפתו

רק לחדד שלא נראה לי שיש איגרוף מקצועי בארץ..אני יודע שיש נסיון להתחיל. אני מסכים איתך שכל אחד יכול לקחת כמה דברים מאומנות הלחימה שלו ולישם אותם ביום יום. אני יודע שאני מנסה.

 

[yontanbn]

קראטה זו לא דרך חיים?!!

זו כן! קראטה-דו -- דרך החיים של הקראטה, בתרגום ישיר מיפנית. אני ממליץ לקרוא את הספר של פונקושי, קראטה-דו: דרך החיים שלי עצם העובדה שקיים ספר שנקרא ככה, אמור לשכנע אותך שקראטה היא מאוד דרך חיים...

 

[aiki-freak]

אואשיבה או סנסאיי

הרג אנשים בקרב ושבר ידיים (יש סיפור די מפורסם על אואשיבה ששבר ידיים של שניים מהאוקה שלו בשעת הדגמה לפני קיסר יפן). הוא גם ניסה לעשות אהבה עם היקום. אחרי שנים רבות הוא הגיע למסקנה שאליה יגיע כל בר -דעת. עדיף לעשות אהבה עם היקום מאשר לשבור ידיים. אתה יכול לשבור כמה ידיים שתרצה, ועדיין תהיה איש אומלל, שסובל מכל שנייה שהוא נמצא בעולם הזה. אתה יכול להיות איש חלש ואפילו לחטוף מכות פה ושם, ועדיין לחיות חיים מלאים, מאושרים ולהנות מכל רגע. בחיים יש אין סוף סכנות, למעשה לחיות משמעו למות. אחרי שנלמד לשבור ידיים, נלמד להתחמק ממכוניות בכביש? להמנע מלחלות בסרטן? להמנע מתאונות עבודה? אולי נלמד כיצד לא לפתח עיוורון או חרשות, או מחלה ממאירה? האם נלמד כיצד להביס את המוות????? אומץ לב נמדד לא רק בהתמודדות עם יריב, אלא בהתמודדות עם החיים, ועם המוות הבילתי נמנע שבא בסופם. צריך להתמודד עם החיים באומץ לב ובראש צלול מאשליות.