קובעת המציאות - שניהם נכים.
הפוסמודרניזם קובע שאין שום דבר אובייקטיבי - אין "טוב" ו"רע", אין "צודק" ו"לא-צודק", אין "יפה" ו"מכוער", אין "אמת" ו"שקר", אין דבר מוחלט. אבל שני הילדים שהזכרת צריכים קביים. הרשה לי לצטט את
אונומאה סנסאי, על קשתות: "ג´אקי: האם תהליך זה דומה לדבריך על כך שהקיודו הוא הדרך הטובה ביותר להכניע את האגו? סנסאי: כן, כי היריה מגלה את האמת, ואין לי דרך להסתיר את יכולתי האמיתית מעיני אחרים. בסופו של דבר אני חייב לירות, וכשאני יורה, כל אחד יכול לראות אותי כמו שאני באמת. באמנויות אחרות, ציור לדוגמא, אפילו אם אני מצייר גרוע אני יכול לטעון שהסגנון שלי מקורי. אז קשה לאחרים לשפוט... בספורט תמיד קל מדי להאשים ביצועים גרועים בחברי הקבוצה שלך, או בטעות של השופט. אפילו אם אתה מנצח, תמיד אפשר לטעון שיריבך לא היה במיטבו. מצבים כאלה מקלים עלינו להימנע מלקחת אחריות על מגבלותינו. לעומת-זאת, בקיודו יש רק אני, הציוד שלי והמטרה. אני לא יכול להאשים את הציוד שלי, כי רק אני אחראי לתחזק אותו. אני לא יכול להאשים את המטרה, כי היא רק עץ ונייר... ואינה זזה. כלומר, אין לי שום תירוצים, שום מפלט מן האמת, אין לי את מי להאשים חוץ מאשר את עצמי, אם היריה אינה עולה יפה. ידיעה זו מביאה לענווה רבה, וענווה עוזרת לשמור את האגו תחת שליטה." הייתי ב"שנטיפי", עם הרבה אנשים רוחניים שהטיפו לי "לצאת מהלחץ, להירגע, להיכנס לשאנטי, כי רק אני קובע אם להיות לחוץ או לא..." השאנטי של האנשים האלה היה במקום מאוד מענין, ברגע שהם יצאו מהפסטיבל ונכנסו לאוטו, לחוצים להגיע הביתה. צפירות, צעקות, קללות, לחץ, מהומה... וכל זה מהאנשים שהטיפו לי על שאנטי. נפגשתי עם יותר מדי אנשים שהיו בטוחים שהם ב"רמה רוחנית גבוהה", ושאני לא - כי אני מתעסק בלחימה. אבל התרגול בזוגות אצלנו, הוא בדיוק כמו היריה בקשת - הוא מוריד ממך את האשליות ומראה לך מה אתה עוד צריך לתקן (
אם מתרגלים כדי
ללמוד, ולא כדי
לנצח - יש הבדל של שמיים וארץ בין השניים). לגמרי לא
: נפגשתי עם יותר מדי אנשים שהיו עסוקים בהתקדמות שלהם ביחס לעצמם, ולא הסתכלו על היכולת שלהם במגע עם הסביבה. מנסיוני האישי והבלתי-מייצג, זה בולט במיוחד אצל יוגיסטים, שעסוקים מאוד בשאלה אם הם יכולים לבצע תנוחה כזאת או אחרת, ואיזו דיאטה לאכול, אבל ברגע שהם נכנסים לעימות - יש להם רק שני קצוות: או שהם מאבדים את היוגה לגמרי והולכים בכל הכוח קדימה עם לחץ וצעקות (עיין ערך נהגי השנטיפי), או שהם מחליטים שהם "רוחניים מדי בשביל להתרגז בגלל עניין כזה קטן", ומוותרים לגמרי על השגת מטרתם. ודאי שאנשים כאלה יהיו "רוחניים מדי" בשביל לעסוק בפוליטקה. אבל - ולגמרי לא
- גם אם אתה זה שקובע לעצמך אם להיות מלך או קרבן, המציאות מחליטה בשבילך עם מה תתמודד - אתה יכול להחליט שאתה "רוחני מדי" להתעסק עם זה, אבל אתה לא יכול להעמיד פנים שאתה לא תקוע בפקק בזמן שהילד שלך מחכה לך בגן. לסיכום: לדעתי, ההבדל בין אמנויות הלחימה ל"ניו-אייג'", הוא היכולת לבדוק בצורה אובייקטיבית (ולעזאזל הפוסט-מודרניזם) את היכולת האמיתית שלך ברגע נתון של עימות. זה יכול להיות עימות עם קשת, עימות בפושינג-הנדס, עימות בראנדורי - אבל אתה
יודע כשיש מה לשפר. כל מה שאין בו אפשרות לבדוק מה לשפר, אינו אמנות לחימה.