"אולי תנסה"....
"...לכוון את הגיטרה שלך איזה ארבעים טונים נמוך יותר... זה יכול להשמע מגניב"... רוב הסיכויים שזה מה שאמר רוס רובינסון למקס קאבאלרה, כשהקליטו את אחד האלבומים החשובים ביותר מבחינת עיצוב הסאונד של הרוק האלטרנטיבי (אני פשוט מפחד לקרוא לזה מטאל כי יהרגו אותי) בשנות ה 90 אל שנות ה 2000. roots של ספולטורה הווה בעצם עבור מפיק העל של ה"Fאנק מטאל" או "אדידס מטאל" או איך שתקראו לזה, נקודת פריצה לפרסום ולכבוד כל כך גדול ומוצדק מהתעשייה. יצירת המופת הזו שהוא יצר ביחד עם מקס קאבאלרה, היא אחד האלבומים המשפיעים ביותר עד היום על להקות כגון korn ו- slipknot. אם זה מבחינת סאונד, אם זה מבחינת מבנה שיר, אם זה מבחינת הקלטה, אם זה להכניס איזשהוא צליל מעוות וחולני פתאום והאוזניה הימנית, בשקט בשקט, ואם זה שכל בום שלישי על הקראש יהיה מן אפקט דיסטורשני על המצילה שיגרום לדבר הזה להשמע הדיסק הכבד ביותר עלי אדמות. הנה עוד מספר עבודות של הגאון הזה שראיות לציון: korn-life is peachy (1997) נכון שגם הראשון הופק ע"י רובינסון, אבל מבחינת חשיבות, אין כמו life is peachy. סאונד שחור, כבד, צלוכלך, מעוות, נשמע כמו הוו-טאנג קלאן בפיצ´ ממש ממש ממש נמוך. הגדרות חדשות וכיוונים חדשים של באס והדומיננטיות שלו במוסיקה... סטנדרטים חדשים שמוצבים במה שנקרא "לשבת" עם שאר הנגנים, כלומר, קואורדינציה מדהימה, בסינק מושלם, חמישה אנשים עם מוח אחד, ועל כל החוויה הזו מפקח מוח על... שלקח את כל דבר שהלהקה התאמנה עליו חודשים רבים ועיוות לו את הצליל לגמרי... כל מכה על מיתר באס נשמעת כמו כדור הריסה שמתנגש במהירות האור בפצצת אטום, כל מכה על הסנר נשמעת כמו משהו מתוך מופע של סטומפ או הבלו מנס גרופ (או מיומנה אצלנו), הגיטרות מנסות ליצור את אומנות הדיסהרמוניה בצורה יותר ישירה ובלתי מתחשבנת ממלכי הדיסהרמוניה בעצמם (סוניק יות´)... כל זה יוצר את אחד היצירות החולניות ביותר, המבריקות ביותר והמעניינות ביותר בהסטוריה של הרוק. limp bizkit - three dollar bill, y´all (1997) עדיין האלבום הכי טוב של לימפ, כשנוצר מפגש בין מפיק על למפיק על אחר (רובינסון ודי ג´יי לית´ל). בעצם אלבום שמכתיב מחדש את הסטנדרטים של הקרוס אובר בין היפ הופ לרוק. אחרי שה"נערים החייתיים" בדבריהם המוקדמים, "זעם כנגד המכונה" וbiohazard, (אני לא חושב שהיו מבינים אם הייתי מתרגם את השם הזה) עשו את הקרוס אובר הזה בצורה של רוק שמושר בראפ, רובינסון והביזקיט ניסו לעשות דבר קצת שונה. הם פשוט לקחו היפ הופ סטנדרטי, והתחילו לפרק אותו לאט לאט... להכניס פה את מוסיקת הפתיחה של "תצפית" עם יעל דן, להכניס פה סקרצ´ים מורצים אחורנית דרך אפקט בתוך קופסת אפקטים משנות ה 80 שמיועדת לגיטרה באס בכלל, ומדי פעם התפרצויות דיסטורשן עוצמתיות שהיו מלוות בצווחותיו הכואבות של פרד דרסט (שאז עוד היה מגניב, והיה גם צורח). וכמו כן, אחד מהקאברים הראשונים שהיו בסגנון הזה. "מה? אתה רוצה שנעשה שיר של ג´ורג´ מייקל? מה אנחנו ילדים?" שאל אותו ווס בורלנד, אז הגיטריסט "תאמין לי" אמר רובינסון "זה יגניב ת´תחת". התוצאה עד היום היא אחד מהדברים המזוהים ביותר עם להקת הרוק המצליחה בעולם. vanilla ice - hard to swallow האמת עדיין לא שמעתי את הזיסק הזה, אבל תודו שזה די מגניב.... ואנילה אייס עושה Fאנק פטאל... כאילו... טוב לא משנה. כנראה שזה מגניב רק אותי. בקיצור, אם אתם רוצים לקנות דיסק של slipknot, amen, at the drive in, limp bizkit, soulfly, sepultura, glassjaw, cradle of thornes, korn, cold, machine head, manhole (tura satana) או אפילו vanilla ice תהפכו רגע את הדיסק, ותבדקו את שם המפיק... אם זה רוס רובינסון, תגשו לקופה ותשלמו, לכו הביתה שימו אוזניות, תכבו את האור ותתרכזו. כי רוב הסיכויים שזה הדיסק הכי טוב שלהם.
"...לכוון את הגיטרה שלך איזה ארבעים טונים נמוך יותר... זה יכול להשמע מגניב"... רוב הסיכויים שזה מה שאמר רוס רובינסון למקס קאבאלרה, כשהקליטו את אחד האלבומים החשובים ביותר מבחינת עיצוב הסאונד של הרוק האלטרנטיבי (אני פשוט מפחד לקרוא לזה מטאל כי יהרגו אותי) בשנות ה 90 אל שנות ה 2000. roots של ספולטורה הווה בעצם עבור מפיק העל של ה"Fאנק מטאל" או "אדידס מטאל" או איך שתקראו לזה, נקודת פריצה לפרסום ולכבוד כל כך גדול ומוצדק מהתעשייה. יצירת המופת הזו שהוא יצר ביחד עם מקס קאבאלרה, היא אחד האלבומים המשפיעים ביותר עד היום על להקות כגון korn ו- slipknot. אם זה מבחינת סאונד, אם זה מבחינת מבנה שיר, אם זה מבחינת הקלטה, אם זה להכניס איזשהוא צליל מעוות וחולני פתאום והאוזניה הימנית, בשקט בשקט, ואם זה שכל בום שלישי על הקראש יהיה מן אפקט דיסטורשני על המצילה שיגרום לדבר הזה להשמע הדיסק הכבד ביותר עלי אדמות. הנה עוד מספר עבודות של הגאון הזה שראיות לציון: korn-life is peachy (1997) נכון שגם הראשון הופק ע"י רובינסון, אבל מבחינת חשיבות, אין כמו life is peachy. סאונד שחור, כבד, צלוכלך, מעוות, נשמע כמו הוו-טאנג קלאן בפיצ´ ממש ממש ממש נמוך. הגדרות חדשות וכיוונים חדשים של באס והדומיננטיות שלו במוסיקה... סטנדרטים חדשים שמוצבים במה שנקרא "לשבת" עם שאר הנגנים, כלומר, קואורדינציה מדהימה, בסינק מושלם, חמישה אנשים עם מוח אחד, ועל כל החוויה הזו מפקח מוח על... שלקח את כל דבר שהלהקה התאמנה עליו חודשים רבים ועיוות לו את הצליל לגמרי... כל מכה על מיתר באס נשמעת כמו כדור הריסה שמתנגש במהירות האור בפצצת אטום, כל מכה על הסנר נשמעת כמו משהו מתוך מופע של סטומפ או הבלו מנס גרופ (או מיומנה אצלנו), הגיטרות מנסות ליצור את אומנות הדיסהרמוניה בצורה יותר ישירה ובלתי מתחשבנת ממלכי הדיסהרמוניה בעצמם (סוניק יות´)... כל זה יוצר את אחד היצירות החולניות ביותר, המבריקות ביותר והמעניינות ביותר בהסטוריה של הרוק. limp bizkit - three dollar bill, y´all (1997) עדיין האלבום הכי טוב של לימפ, כשנוצר מפגש בין מפיק על למפיק על אחר (רובינסון ודי ג´יי לית´ל). בעצם אלבום שמכתיב מחדש את הסטנדרטים של הקרוס אובר בין היפ הופ לרוק. אחרי שה"נערים החייתיים" בדבריהם המוקדמים, "זעם כנגד המכונה" וbiohazard, (אני לא חושב שהיו מבינים אם הייתי מתרגם את השם הזה) עשו את הקרוס אובר הזה בצורה של רוק שמושר בראפ, רובינסון והביזקיט ניסו לעשות דבר קצת שונה. הם פשוט לקחו היפ הופ סטנדרטי, והתחילו לפרק אותו לאט לאט... להכניס פה את מוסיקת הפתיחה של "תצפית" עם יעל דן, להכניס פה סקרצ´ים מורצים אחורנית דרך אפקט בתוך קופסת אפקטים משנות ה 80 שמיועדת לגיטרה באס בכלל, ומדי פעם התפרצויות דיסטורשן עוצמתיות שהיו מלוות בצווחותיו הכואבות של פרד דרסט (שאז עוד היה מגניב, והיה גם צורח). וכמו כן, אחד מהקאברים הראשונים שהיו בסגנון הזה. "מה? אתה רוצה שנעשה שיר של ג´ורג´ מייקל? מה אנחנו ילדים?" שאל אותו ווס בורלנד, אז הגיטריסט "תאמין לי" אמר רובינסון "זה יגניב ת´תחת". התוצאה עד היום היא אחד מהדברים המזוהים ביותר עם להקת הרוק המצליחה בעולם. vanilla ice - hard to swallow האמת עדיין לא שמעתי את הזיסק הזה, אבל תודו שזה די מגניב.... ואנילה אייס עושה Fאנק פטאל... כאילו... טוב לא משנה. כנראה שזה מגניב רק אותי. בקיצור, אם אתם רוצים לקנות דיסק של slipknot, amen, at the drive in, limp bizkit, soulfly, sepultura, glassjaw, cradle of thornes, korn, cold, machine head, manhole (tura satana) או אפילו vanilla ice תהפכו רגע את הדיסק, ותבדקו את שם המפיק... אם זה רוס רובינסון, תגשו לקופה ותשלמו, לכו הביתה שימו אוזניות, תכבו את האור ותתרכזו. כי רוב הסיכויים שזה הדיסק הכי טוב שלהם.