אולי תוכלו לעזור

[Pink Marshmallow]

אולי תוכלו לעזור

התחלתי לעבוד השבוע אחרי תקופה ארוכה שלא עבדתי ורק התחזקתי והכאבים באמת פחתו.
אחרי יומיים בדיוק של עבודה, המצב הוא כזה:
ביום הראשון חזרתי מתה מכאבים ועד הערב כבר צלעתי. ביום השני, היום, חזרתי בוכה מכאבים וכעת אני לא ממש מסוגלת לזוז.
לא חשבתי שקפצתי מעל הפופיק. בסך הכל משרה חלקית.
כולם אומרים לתת לזה זמן, שבוע הסתגלות למצב וכו', אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת להמשיך עם זה. כואב לי. מאוד.
מצד שני, אני לא חושבת שאני מסוגלת לבוא לבוס ולומר לו שנשברתי ואני לא מסוגלת להמשיך.
אני לא בטוחה אם למישהי יש מה לומר ואיך לעזור, אבל אשמח אם תנסו.

 

[ו אולי]

את יכולה אולי לעשות את זה בהדרגה ?

מצטערת לשמוע על הקושי והכאבים, מזדהה מאד םע התסכול הזה.
יש סיכוי אולי שיאפשרו לך להתחיל ממשרה מצומצמת יותר ? לא כל יום, כדי שתוכלי להתאושש ?
ואח"כ במידת האפשר תרחיבי את שעות העבודה ?

כשחליתי ב CFS הפסקתי לעבוד וכשחזרתי אחרי כמה חודשים בהתחלה לעיתים קרובות רק הנהיגה לשם היתה מפרקת אותי, ודי מהר הייתי חותכת הביתה. למזלי הכירו אותי שם ונתנו לי את מלוא הגמישות וההתחשבות. גם אם זה נראה בהתחלה בלתי אפשרי, לאט לאט (לפעמים זה נראה כמו נצח...) הגעתי למצב שיכולתי להגיע כל יום ולהיות אפקטיבית כמה שעות.

שתהיה התאוששות קלה והמון בהצלחה !

 

[Pink Marshmallow]

לצערי לא

אני חוששת שרצתי לזה מהר מדי וחיפשתי משרה מעל 50% ונוצר מצב שאני במקום בו יש הרבה עבודה ואין אפשרות להדרגה.
אני שמחה לשמוע שמקום העבודה שלך היה חביב אלייך והתגמש בהתאם למצבך. לצערי במקום חדש אין לי אפשרות לקבל כזה קרדיט ואני גם לגמרי מבינה את זה.
אני פשוט מרגישה אכזבה גדולה ותסכול.
התקווה שלי היא לצאת מהכאבים הנוראיים האלה, להתחזק שוב וללכת למשהו שכנראה ריאלי יותר, שזה ממש מספר מועט של שעות ביום ולא מידי יום בשבוע.
תודה על התגובה והניסיון לעזור

 

[ו אולי]

גם אם קשה אל תתייאשי

אני לא יודעת באיזה מצב את, ומה סוג העבודה אז קשה לי להיות יותר ספציפית. אולי את יכולה לנסות לשפר באופן הדרגתי את היכולת עוד לפני תחילת העבודה, למשל בעבודה בבית שדומה באופייה לזאת שאת מחפשת, או בהרחבת טווח הנהיגה, או אפילו בדברים קטנים יותר כמו לשבת לייד שולחן עם המחשב במקום לקחת אותו למיטה, או לנסות להגדיל את התדירות והטווח של הליכות לייד הבית, או לנסות להתרכז יותר זמן למשל בקריאה.

והכי חשוב לדעתי זה לנסות שלא להתייאש וליפול לדיכאון כל פעם שקשה או כשזה לא הולך, גם אם זה לא יהיה קל (או ליתר דיוק בטוח שזה יהיה מאד מאתגר..), זה עדיין יכול להיות אפשרי ואם לא בעבודה הזאת ולא כרגע, אולי בעבודה אחרת ובעוד חודש.

 

[Pink Marshmallow]

תודה לך

אני יודעת שאת צודקת אבל באופן טבעי כשכואב ומבאס פחות רואים את האור.
בכל זאת נחמד שמישהו מבין

 

[ויויאן טאץווד]

וואו

בדיוק נכנסתי לפורום כאיוורור

מזה שאני באכילת סרטים עם משהו שהתחלתי לעשות כעבודה ופתאום אני בפאניקה, ומלא רגשות חונקים אותי.

אז אולי באמת זה המקום לשחרר גם את שלי, ואולי זה יעזור למישהו, או משהו, או לעצמי.... ואולי לא...

לפני שאני נסחפת אני רק אתן את הכותרת. שנראה לי שזה לא ה-מה שאתה עושה אלא בעיקר ה-איך. בעיקר במקום של הציפיות שלנו מעצמנו, והתחושה של איך שופטים אותנו.

מה שחונק אותי עכשיו, עד כמעט דמעות, זה משהו שהתחלתי, שקשור בעבודה על טקסטים, בישיבה, מול המחשב. משהו שייחלתי לו כבר זמן רב וסוף סוף קרם עור וקבצים.
בכלל בכלל לא הייתי בטוחה שאני אצליח לעשות את זה. בגלל בעיית הריכוז והזיכרון. ובאתי לזה מאד פתוח: לראות בכלל מה אני מסוגלת או לא לעשות.
לפני כמה ימים (לא זוכרת זמנים) התחלתי, וראיתי באמת כמה שזה גבולי בכלל, וכמה הבעיה הקוגניטיבית קשה לי. אבל החלטתי שאני מנסה, בקטע טוב, לנסות למצוא את המקום במוח שכן יצליח לעשות את זה. ועשיתי את זה מאד לאט ומאד רע (אני אומרת שעם המחלה כל דבר לוקח לי פי עשר זמן ופי עשר מאמץ. אבל לא חופף, שניהם ביחד, יענו בחזקת. גם וגם), אבל ראיתי בכל זאת איזו התקדמות קטנה, שאני בכל זאת מצליחה, בכלל לעשות.
והייתי עם אופטימיות עם העניין הזה בימים האחרונים. שזה כן זז ואני כן אשתפר עם זה לאט לאט.
והנה היום התיישבתי. וגיליתי שנכנסתי למחשבות וללחץ עד כדי להגיד שאני מוותרת. כי פתאום נראה לי שאני שופטת את עצמי בכלים של פעם.
כאילו עברתי את השלב שאני מבסוטית רצח בגלל שאני בכלל מסוגלת, ואז מיד קפצתי לשלב הבא של להלקות את עצמי כי אני רוצה גם לעמוד בסטנדרטים מקצועיים, ואת זה אני לא לא בטוחה שאוכל לעשות.

ואני אוכלת סרטים!! ואפילו כעסתי על החתולה שהיא מפריעה לי!!
ברור לי שאני זאת שעושה לעצמי רע, כי אני דורשת מעצמי, ונלחצת מזה שאני לא יודעת אם אוכל לעמוד בציפיות של עצמי בכלל.
וכמובן שאני חושבת על הציפיות של נותן העבודה, שבטח אני עושה את זה רע, ושאני לא אעמוד במה שמצפים ממני לעשות...
אז זה די מדהים שנתקלתי בהודעה שלך, זה בדיוק התיישב לי על המקום שאני נמצאת בו ברגעים אלה ממש.

אני לא אאריך. ואעצור פה.
ואתן לך להמשיך את הדיון. כי בואי נחשוב רגע על מה שאנחנו מרגישות, לפני שחושבות מה לעשות טכנית. בבחינת היות או לחדול.

נראה לי שהמפתח טמון שם, והתשובה גם תבוא משם.

 

[Pink Marshmallow]

העלית נקודה מעניינת

בעודי בוכה שאלה אותי אמא שלי אם אני בוכה כעת בגלל הכאבים, האכזבה או שניהם.
זה התחבר לי מאוד להודעה שלך והתשובה הייתה באמת שניהם.
אחרי שקראתי את מה שכתבת הבנתי שוב, שכנראה שאני לא מצליחה להשלים עם זה שאני לא "רגילה" וכנראה שלא אשוב לשם.
זה נשמע כאילו זה מגיע ממקום עצוב, אבל זה באמת רק ניסיון לכתוב את מה שאני צריכה ללמוד ולהבין.
אני גם התחלתי את המשרה הזו בתור ניסוי, לראות מה יכולותיי ופתאום גם אני חזרתי לשפוט את עצמי באותם כלים של פעם.
אני חוששת שהגעתי למסקנה שאני לא אוכל להמשיך בתפקיד הזה ואצטרך להתאושש שוב ואז לחזור לחפש משהו מתאים יותר.
אני מתנצלת על האורך וההודעה המבולבלת. אני קצת מתקשה להתמקד כרגע.
מקווה שיצאת מהסרטים ושהעבודה הזו שהתחלת תתאים לך

ותודה על התגובה.

 

[ויויאן טאץווד]

אוי ותודה

בשעתיים שחלפו מאז שכתבתי אני בקריסה גופנית גם, איומה. קיוויתי להצליח להתרחץ היום (לא רוצה לספר מתי התרחצתי פעם אחרונה, היום זה כבר מאסט ברמה רפואית כמעט), ואני עכשיו מבינה שאני במצב שלא בטוח שאני אצליח לעמוד בכלל - לכל צורך שהוא...

ואני מבינה שאת בינתיים הגעת למסקנה שאת לא ממשיכה. אז אני מזכירה לשתינו שזה באמת בגדר ניסוי, לדעת מה אנחנו מסוגלות או לא לעשות. ולא לקחת את זה קשה, אלא רק ללמוד מזה הלאה.

אם באמת אין שום אפשרות להדרגתיות אז נראה לי שקיבלת את ההחלטה הנכונה. נראה לי שזה מה שהכי חשוב בתפקוד שלנו, בעיקר עם דברים חדשים.

אבל צריך לנסות כל הזמן למצוא את האיזורים האפורים. גם לעבוד חצי שעה, ואז לעשות עשר דקות הפסקה במנוחה, זו יכולה להיות אופציה.
אבל זו בעיה להיות מחויב למשהו כשאתה לא יודע בדיוק את רמת התפקוד.

נראה לי שאנחנו חייבות להתחיל עם משהו שיכול להיות מדורג. ולקבוע לעצמנו הפסקות וכל מיני בלמים שיעזרו לנו לא לעשות יותר מדי.

ובעיקר העניין הזה של ציפיות מעצמנו. זה נורא קשה לעשות את השינוי המחשבתי הזה, ונראה לי שאין דרך אחרת ללמוד את היכולות שלנו אלא על ידי ניסוי וטעייה. זה מביא להמון תסכול, ואנחנו צריכות לסלוח לעצמנו, ולעולם.

וגם צריך לזכור לשמוח על מה שכן, על עצם זה שהצלחת להגיע לשם, וכולי וכולי. כמה מהר אנחנו מקבלים כמובן מאליו את מה שאתמול לא היה, וכבר בציפיות למשוך את עצמנו עוד שלב קדימה. ואנחנו כבר יודעים שהמחלה לא אוהבת את הנטייה הזו שלנו.

בהצלחה לכולנו... ובתקווה

עם העבודונת הזו שלי אני עוד בשלב שאני צריכה להגיד אם אני בכלל מסוגלת לעשות את זה, ונראה לי שגם לבדוק ולהגיד את זה ייקח לי זמן ארוך מאד, וכל כך לא נעים לי.

 

[ו אולי]

Forget Setting Goals

Focus on This Instead
אולי כדאי לאמץ מפה כמה רעיונות

 

[Pink Marshmallow]

מאמר מעניין, מקווה להצליח לקרוא את כולו

ביום טוב יותר. תודה

 

[Sigal H]

 

[Pink Marshmallow]

ממש נכון

כל כך קל להתרגל לחזרה לשגרה של עבודה וקשה לקבל את זה שזה עוד לא נכון לנו.
הלוואי שההדרגה תעזור ושיימצא המקום הנכון עם השעות הנכונות ואנשים מבינים.
ועוד דבר שחשוב לי לומר לאור המשפט האחרון שלך - עזבי לא נעים. הכי חשוב שתרגישי טוב. את יודעת גם שזה הכי חשוב. אנחנו פשוט באמת צריכות להזכיר את זה לעצמנו כל הזמן. הבריאות קודם, לפני הכל.

תודה על החיזוק לגביי ההחלטה. זה עוזר. וגם סוף סוף הפסקתי לבכות. זה כבר נראה טוב יותר.

 

[ויויאן טאץווד]

כן, נעים מת. אני יודעת

אבל כל כך קשה לעשות את השינוי הפנימי הזה, של לא לחשוב על אחרים, ולעשות מה שנכון לנו.
ולא סתם שהבריאות יותר חשובה, אלא גם שהמחלה, הזו בעיקר, דורשת מאיתנו קודם כל - להיות נחמדות לעצמנו. (כמו שגם סיגל וגם כלנית כתבו בסכמ"ש השנתי בניסוחים נהדרים). וזה וואחד בית ספר עם המחלה הזו.

היום קיבלתי את החוברת האחרונה של אס"ף, רק ריפרפתי, אבל תפס אותי משפט שממש יושב בול על מה שהבנתי בימים האחרונים, גם דרך השיתוף איתך.

"אנשים עם לקויות צריכים הזדמנויות לנסות אתגרים חדשים".

אז ככה אני מנסה לראות את זה, כהזדמנויות. מעבר לצורך בפרנסה וככה. ההתנסות מלמדת מאד. והלוואי ויהיו לנו הזדמנויות בכלל.. עד שנגיע לעבודה קבועה שמתאימה למחלה ומפרנסת אותנו..