אני אענה לך בתור אמא שעובדת 9 שעות
ביום, ולפיכך נמצאת מחוץ לבית כמעט 10 שעות ביום, ויש לה 3 ילדים: אני מפנה הרבה יותר משעה ביום כדי להיות עם הילדים. למעשה, מהרגע שאני חוזרת מהעבודה אני בעיקר שלהם. בעיקר, אבל לא רק. ושלהם, לאו דוקא של אחד מהם. אני מגיעה הביתה בשעה 16:30, והילדים הולכים לישון בסביבות 21:30-22:00, כך שזה מותיר לנו כ-5 שעות ביחד. אני מאד משתדלת לא לעשות בשעות האלה דברים לא הכרחיים (כמו עבודות בית... טוב, נו, את זה אני משתדלת לא לעשות בשום שעה
), וברוב הימים יש לנו תכניות לבילוי אחר הצהרים (ים, גינה, חברים, פארק, ים, טיול קטן, משחקיה, סרט, בישולים משותפים, ים כבר אמרתי?
), אבל לבילוי הזה בא רק מי שרוצה להצטרף (וזה אומר, אורי תמיד, שירה לרוב ועומר לפעמים). השהות המשותפת שלנו כוללת גם הכנת ארוחת ערב (הם מוזמנים להצטרף אלי בהכנה, אבל לא תמיד רוצים), סידורים הכרחיים (כמו דואר, הסעות לחוגים, קניות דחופות). יש כמובן אמבטיה משותפת (של הילדים, כמובן) מדי יום, וסיפור (אני קוראת סיפור בהמשכים לעומר ושירה, וסיפור נוסף לאורי). עומר עכשיו הרבה פעמים מעדיף להזמין חבר או ללכת לחבר מאשר להצטרף אלינו. זו העדפה שלו ואני מכבדת אותה. פעם בשבוע עומר ואני עושים הליכה רגלית משותפת בערב, וזה זמן נטו של שנינו, ולפעמים הוא נשאר ער מאוחר ויוצא לנו לשוחח או לעשות משהו ביחד. אם ניקח את הגדרת "זמן האיכות" יוצא שיש לי בשבוע הרבה "זמן איכות" עם אורי, פחות "זמן איכות" עם שירה, ודי מעט "זמן איכות" עם עומר, ובכל זאת אני מרגישה שאני מבלה לא מעט זמן עם הילדים שלי. מבינה?
