אולי זה רק אני..
אני מרגישה שאני לא כמו כולם.. שאני לא מבינה דברים כמו כולם, ואני לא מרגישה דברים שאמורים להרגיש אנשים.. אולי אין כזה דבר אהבה ראשונה? אני בת 21, ובכמה שנים האחרונות אני חלמתי על אהבה, שיהיה לי חבר, שאני ארגיש אהבה, ושהוא יהיה לי שם בישבילי.. וזה קרה, אחרי הרבה תקווה, פגשתי אותו. ראיתי אותו כמה פעמים אבל לא ממש הייחסתי עד שיום אחד דיברנו על ענייני עבודה, וביקשתי מידיד שלי שיברר עליו. וככה יצאנו פעם ראשונה ובפגישה השניה החלטנו שאנחנו חברים.. אנחנו כבר 8 חודשים ביחד.. ואני אוהבת אותו!! באמת. הוא החבר הראשון הרציני שלי, ראשון שהיתי איתו יותר מ3 חודשים, ועוד ראשון בכמה מובנים.. והוא אוהב אותי, כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני באמת מרגישה שזה ככה. הוא לא מושלם, לכל אחד יש חסרונות ויתרונות, ובכל כך הרבה אנשים ראיתי חסרונות יחסית ברורים שידעתי שלא היתי מסתדרת אף פעם, אבל בו אין אותם, יש בו כמה דברים שאולי קצת מפריעים לי אבל אני עדיין יודעת שהוא בן אדם טוב, והוא תמיד יהיה שם.. אנחנו לא רבים, בכלל לא. אולי בגלל אופי שלי- אני לא אוהבת ריבים אני מאמינה שאפשר לפתור דברים בדרכים אחרות וריב לא עוזר בשום מקרה, צריך לנסות אחרת.. אבל אני מרגישה שזה לא אהבה מהסרטים, אין דברים קסומים שקוראים, אולי בגלל שכ"כ הרבה זמן חיכיתי לאהבה נהיתי ממש רומנטית ויכול להיות שתמיד היתי כזאת, מאז שהיתי קטנה והיתי קוראת רומנים.. אולי אין דברים כאלה? אולי זה רק בסרטים ההוליודיים שמראים שני אנשים ואז נותנים הרגשה ששני אלה יחיו ביחד לעד באושר ועושר.. אבל אני באמת מואשרת איתו, אני אוהבת להיות איתו והוא כ"כ מתאים לי, והוא אוהב אותי (אני סופסוף מרגישה איך זה שאוהבים אותך), והוא מבין אותי (או לפחות מנסה, ולא מאבד תקווה שיום אחד יבין).. יכול להיות שפשוט עברנו ישר לאהבה הרצינית יותר, ולו סתם התאהבות? ואולי אני סתם חושבת על שטויות כי אני תמיד צריכה לחשוב שמשהו לא בסדר?? סליחה על האורך ושבת שלום..
אני מרגישה שאני לא כמו כולם.. שאני לא מבינה דברים כמו כולם, ואני לא מרגישה דברים שאמורים להרגיש אנשים.. אולי אין כזה דבר אהבה ראשונה? אני בת 21, ובכמה שנים האחרונות אני חלמתי על אהבה, שיהיה לי חבר, שאני ארגיש אהבה, ושהוא יהיה לי שם בישבילי.. וזה קרה, אחרי הרבה תקווה, פגשתי אותו. ראיתי אותו כמה פעמים אבל לא ממש הייחסתי עד שיום אחד דיברנו על ענייני עבודה, וביקשתי מידיד שלי שיברר עליו. וככה יצאנו פעם ראשונה ובפגישה השניה החלטנו שאנחנו חברים.. אנחנו כבר 8 חודשים ביחד.. ואני אוהבת אותו!! באמת. הוא החבר הראשון הרציני שלי, ראשון שהיתי איתו יותר מ3 חודשים, ועוד ראשון בכמה מובנים.. והוא אוהב אותי, כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני באמת מרגישה שזה ככה. הוא לא מושלם, לכל אחד יש חסרונות ויתרונות, ובכל כך הרבה אנשים ראיתי חסרונות יחסית ברורים שידעתי שלא היתי מסתדרת אף פעם, אבל בו אין אותם, יש בו כמה דברים שאולי קצת מפריעים לי אבל אני עדיין יודעת שהוא בן אדם טוב, והוא תמיד יהיה שם.. אנחנו לא רבים, בכלל לא. אולי בגלל אופי שלי- אני לא אוהבת ריבים אני מאמינה שאפשר לפתור דברים בדרכים אחרות וריב לא עוזר בשום מקרה, צריך לנסות אחרת.. אבל אני מרגישה שזה לא אהבה מהסרטים, אין דברים קסומים שקוראים, אולי בגלל שכ"כ הרבה זמן חיכיתי לאהבה נהיתי ממש רומנטית ויכול להיות שתמיד היתי כזאת, מאז שהיתי קטנה והיתי קוראת רומנים.. אולי אין דברים כאלה? אולי זה רק בסרטים ההוליודיים שמראים שני אנשים ואז נותנים הרגשה ששני אלה יחיו ביחד לעד באושר ועושר.. אבל אני באמת מואשרת איתו, אני אוהבת להיות איתו והוא כ"כ מתאים לי, והוא אוהב אותי (אני סופסוף מרגישה איך זה שאוהבים אותך), והוא מבין אותי (או לפחות מנסה, ולא מאבד תקווה שיום אחד יבין).. יכול להיות שפשוט עברנו ישר לאהבה הרצינית יותר, ולו סתם התאהבות? ואולי אני סתם חושבת על שטויות כי אני תמיד צריכה לחשוב שמשהו לא בסדר?? סליחה על האורך ושבת שלום..
