אולי זה יעניין אתכם..

[צא מהראש שלי]

אולי זה יעניין אתכם..

אפשר לפתוח כקובץ, ואני מצרפת את זה גם בהודעות. אי פעם נתקלתם במקרה דומה

יש לכם אולי הצעות להתמודדות

************************************************ ADHD היא אומרת שיש לי ADHD. הפסיכולוגית. אמרתי לה שלא אכפת לי. ובאמת שלא – למרות שאני לא רוצה לקחת כדורים שיעזרו לי. אולי זאת הייתה אפילו הקלה. קל להשליך את כל הפגום בך על איזה פגם במוח. אבל הפסיכולוגית לא מבינה. היא כן באה ותוקפת רק אותי. למרות שהיא בצד שלי, והיא מקשיבה לי, והיא בכלל בכלל לא אובייקטיבית. אבל היא לא מבינה שזה לא נכון. שלא הכל רק באשמתי. היא גם לא יכולה להפיל הכל על ה-ADHD. היא יכולה להגיד שזה כל מה שגורם לי להתפרץ, ושהחיים שלי יהיו הרבה יותר טובים אחרי הכדור – אבל היא טועה. לא תמיד, כמובן. היא צודקת כשאני מתעצבנת על אחותי כי היא לקחה את אותו צבע של מברשת שיניים, אותו ירוק, ואני לא יכולה לסבול את העובדה שעכשיו נתבלבל באמבטיה בין המברשות, וזה מגעיל אותי. היא גם צודקת כשאני מתנפלת על לאק כי הוא דיבר אלי קצת יותר מידי. אני יודעת שאז היא צודקת. כי אחר כך כואב לי שצרחתי על רעות, אפילו שאני מצחצחת במברשת שיניים שאולי כבר השתמשו בה מוקדם יותר באותו הערב. ותמיד אני שואלת את עצמי מה לאק עשה לי שהגיע לו כזה יחס ממני והמצפון מענה אותי עוד כשהוא מבהיר לי שלאק אוהב אותי בכל זאת, למרות זאת. תמיד אני רעה קצת יותר מכולם, בסדר, זה נכון. אבל כשאבא חוזר ומתעצבן עלי כי הבית מבולגן או כי המחשב נתקע, אז היא טועה. אז למי יש ADHD?! לי או לו? אני חייבת ללמוד לשלוט בעצמי, יש לי ADHD. אני חייבת לקחת כדורים ולהיות הכי בסדר. ואבא? אבא יכול להעיף לי סטירה אם אני מתקיפה חזרה – בעצם מתגוננת – כי מה, ברור, אני חצופה. פעם באמת התחצפתי. אבל הוא לא צרח. לא. וזה לא היה בגלל מצב רוח טוב. קיבלתי סטירה נוראית בפרצוף וישר אחר כך עוד אחת. ועוד ועוד. אבל לא נורא, זה בכלל לא כאב לי, למרות שהוא ניסה. דווקא כשהוא לא מנסה הוא מצליח. כשהוא הסיר לי את המשקפיים ושם אותן על השולחן כדי שלא יקרה להן שום דבר רע מהמכות, אז הוא הצליח. שקדתי על החומות שלי והן התמוססו לי כולן באחת. כשלבסוף בכיתי לשמיכה זה לא היה כי הפנים שלי בערו. בלב החזקתי אבן קטנה שפעם העזה לעמוד למעלה גבוה, על חרכי הירי של החומות. הוא לא אבא מכה, אבא שלי. גם אמא לא. הם נורא אוהבים אותי ונורא גאים בי כי על הציונים שלי מתנוסס אפס. ועוד אפס לידו. ואחר כך אחת. אבל הם לא יודעים שאצלי הכל רשום, ותמיד אני יכולה לשלוף להם את כל מה שהם עשו. הם לא יודעים שזו הדרך היחידה לאסוף את השברים. כי כל רסיס לב נופץ על ידי משהו. יש כמה שכבר החזרתי. אפילו שניים-שלושה שכבר הדבקתי בדבק סטיק חלש ואחד מיוחד גדול שהוצמד בדבק מגע, אבל רובם עוד שוכבים שם רחוק ומפחיד אותי לגעת בהם שוב כי על כולם כתוב מי שבר אותו. וכולם יודעים ששברים יכולים לחתוך. לאבא ואמא אין ADHD. מותר להם להתפרץ. זה נורמלי. כל אחד עובר גבולות לפעמים. אבל לי זה אסור. אפילו שהסביבה לא עשויה כולה מהדבש הנוטף, המתוק שסבתא מוסיפה לתה שלה. אפילו שהסביבה לא תחבק אותי חזק רק כי סתם, ולא בגלל שהייתי חמודה או הצחקתי אותם. אבל העיקר שהיא אומרת שיש לי ADHD. הפסיכולוגית.

 

[פרחיה2]

אולי? כן, אנחנו מכירים.

ברוב המשפחות זה ככה פחות או יותר- אני לא מתכוונת דוקא לאלימות, אלא לADHD שיש גם לאחד ההורים. במשפחה שלי זה ככה. כשבעלי כועס על הגדולה ש"מתחצפת" אני מזכירה לו כמה היא דומה לו, ובדיוק בצורת הדיבור הזו, האמפולסיבית, המשתנה לפי מצב הרוח. אבל בעלי לא מכה. אבל כשהוא לועג, או כועס גם זה שובר. גם אותי. לאבאלך יש כנראה ADHD כמו לך, האם תולי לסלוח לו על כך? כמו שאת מבינה שלא היית בסדר כשכעסת על לאק סתם כך? מצד שני, באופן אוביקטיבי לחלוטין, לכל ילד יש רסיסים, בין אם הם קשורים לADHD ובין אם לא. כולנו, עשוים לא כמקשה אחת אלא לכולנו יש שריטות כאלו שאנחנו זוכרים אותן לתמיד. זה לא בגלל ADHD אלא בגלל הרגישות האנושית. אבל , מה שאצל אחד יהיה שריטה קטנה אצל ה- ADHD תהיה שריטה גדולה או אפילו פצע נורא , מדמם ומזדהם. וזה מה שכתבה המאבחנת באבחון של הבן יקיר לי- : ליקוי בהבנת סיטואציות חברתיות, גורם ל"כל זבוב להראות כמו פיל"- כלומר, יכול להיות שארועים קטנים יחסית, נחוו על ידו כארועים טראומטיים במיוחד. אני לא אומרת חלילה שהארועים שחוית היו בלתי משמעותיים, אבל מצד שני ההשפעה שלהם עלייך היא קשה יותר משהיא על ילדים אחרים בלי ADHD. אני נוהגת לומר שבסוף כיתה ז' היה מצבי החברתי כל כך רע שהייתי קרובה להתאבדות. שאלתי את אמי על כך לא מזמן, ולא הבנתי איך הורי לא לקחו אותי לפסיכולוגים, וניסו לטפל בי כילדה עם הפרעות רגשיות קשות. ואז היא אמרה שזה בכלל לא היה כך, ורב הזמן הייתי ילדה שמחה ורגועה, חוץ מהתפרצויות מדי פעם. ובהחלט אי אפשר להגיד עלי שהייתי דיכאונית ברמה פתלוגית. רק שהיום ככל שעוברת השנים הזכרונות הקשים שיש לי מקבלים זוית קשה יותר ויותר למרות שהיו באמת זבובים. לא מזמן קראתי מחקר על בעיות תקשורת אצל ילדים- ההפרעה המוחית היא כזו{לפי המחקר} שכשאדם כלשהו פונה אלי, אפילו בחיוך, המוח שלי משדר "סכנה" אני עוברת מיד למגננה, ומטפלת בבעיה כאילו התקיפו אותי- מבחינתי זה מסביר לי למה כל חיוך של ילדה בכיתה התפרש בעיני כלעג עלי, למרות שאפילו לא הסתכלה עלי., זה מסביר לי למה עד היום אני לא מסוגלת לפתוח בשיחה עם מישהו זר, ואני לא מצליחה לשמור על קשר עם שכנה- אני פוחדת עדיין... יש לי ADD והוא לא הולך לעבור, ובגילי המופלג, הריטלין עוזר לי להשלים משימות, לתגבר את המוטיבציה, להיות יותר מסודרת ולא להרגיש את הבלגן הנורא שבראש. אבל הריטלין כבר לא יכול ללמד אותי או לעזור לי ללמוד איך לדבר עם השכנה, איך לשמור איתה על קשר בלי שאדאג שמה אני מעיקה עליה.. לעומת זאת, מתחת לגיל 18, עדיין אפשר ללמוד את הדברים האלו, וכשעושים את שה תחת השפעה של ריטלין, המוח מעבד את הארוע נכון יותר, ואז אפשר גם ללמוד- ללמוד איך להתנהג. ושאלה קטנה לסיום- רעות היא אחותך התאומה?

 

[צא מהראש שלי]

לא, אין לי אחות תאומה

אם זה מתכוון ממשית למישהו, למרות שהתכוונתי לתת תחושה כללית יותר, אז זו אחותי הקטנה. ותודה רבה על התגובה. נראה לי ששכנעת אותי סופית לקחת תרופה. אחרי מלחמה ארוכה עם הפסיכולוגית. כל כך הזהיתי עם הדוגמאות שנתת... שוב, תודה רבה.

 

[חיוך נצחי]

בודאי שמענין../images/Emo70.gif גם עצוב.גם מכעיס.

גם כואב. ADHD הוא תורשתי ברוב המקרים. אין לי ספק שהילדה המקסימה והחכמה הזו, ירשה אותו לפחות מצד אחד במשפחתה.. אין ספק שטיפל תרופתי, נוסף על הפסיכולוגי- ייקל את ההתמודדות שלה ויעזור לה להראות את חוכמתה הרבה במקום שזה הכי יעיל לעתידה- בבית הספר. נכון, טיפול תרופתי לא ישנה את אבא ואמא. נכון, אולי גם הם צריכים בדחיפות טיפול תרופתי ו/או ליווי פסיכולוגי. אבל אותה ילדה פקחית, שמנתחת כל כך יפה את סביבתה- צריכה לשאול את עצמה- מה זה משנה? מה זה משנה אם הם מטפלים בעצמם או לא? הכי חשוב- זה העתיד שלך עכשיו,ילדה! לטפל בעצמך על מנת לצאת ממעגל התסכולים האלו. אם הטיפול התרופתי עוזר לך, השתמשי בו. תדאגי לעתיד שלך! אביך ואמך ידאגו לשלהם.

 

[צא מהראש שלי]

תודה רבה...

וברור שזה משנה. כי קשה עוד יותר להשתלט על עצמך כאשר אבא שלך לוקה באותה הבעיה כמוך. זה מתנגש כל הזמן. וכשיש חיכוך, אז זה גורם להתפרצות יותר חזקה ולאט לאט זה מוביל לריחוק, לרתיעה ממגע, לחוסר שלווה, לקשיי נשימה - כל מיני דברים שבדר"כ אין ליד אנשים אחרים כמו אמא שלי, חברות/חברים שלי, וכו'. אם רק אני אצטרך לקחת טיפול, אז הבעיה תיפתר חד צדדית. פסיכולוגים נותנים הרגשה שהריטלין יפתור את כל בעיותך, מעין תרופת פלא כזאת. אבל דווקא זה יכול לעשות הכל גרוע יותר. כאילו בלקיחת התרופה כבר אין מקום לכעס שלך, לדעה שלך, לחריפות שלך. נכון יכול להיות שבזכות הריטלין הכל יהיה יותר מחושב, אבל התקפת זעם של ADHD מצד מישהו אחר יכולה להכאיב לי הרבה יותר אם אני לא אחזיר מכה ראויה, ואני חושבת שאיפשהוא אני אתפרץ באותה מידה על אף הריטלין. כי כשמתקיפים בן אדם הוא משתדל להחזיר באותה המידה. כל מה שזה יעשה זה יקטין את מינון החיכוכים. שזה לא רע, בעצם. אבל טיפול לבד, בלי האנשים שמאוד סביבי, לא יפתור את הבעיה. רק ימעיט אותה.

 

[פרחיה2]

את שוכחת שאם את תהיי יותר רגועה

אז גם הוא יהיה יותר רגוע- ההתפוצצויות באות כתוצאה מחיכוך של שני ADHD. אם את מדברת ברגיעה ובצורה מחושבת- לו אין סיבה להתפרץ. אם הוא בכל זאת מתפרץ כי הוא לא מקבל טיפול- את מסוגלת להבליג, לסלוח אפילו לחייך- כמו שכשאדם רגיל רואה איש שמתפוצץ כמעט מכעס, בגלל שקיבל דוח על חניה במקום אסור- הכעס המוגזם הזה מעורר גיחוך! עם את מטופלת, ואת מעירה משהו שגורם לו להשתגע- סביר יותר שבמקום להצטרף להתפוצצות- את תחיכי ותאמרי לו -" מה קרה לך? אתה לא חושב שאתה קצת מגזים, מה בסך הכל קרה?, תרגע שתה כוס מים ותחשוב על זה שוב" מבטיחה לך שגם את וגם הוא, תהיו בהלם בפעם הרשונה שזה יקרה. ואם הוא ימשיך לכעוס- את בהחלט יכולה להרגיש בפעם הרשונה רחמים כלפיו, לא כעס ועלבון- לסובב את הגב וללכת, ולהחליט שלא להתקרב עד יעבור זעם. כן, הריטלין בהחלט יכול לעשות לך את זה! את תראי שברוב הפעמים אין טעם, ואין לך צורך בלתי נשלט "להחזיר לו באותה מטבע". ואם לא תגיעו לפיצוצים נוראים, הוא גם לא יגיע לרמות כאלו שיכה אותך. בהצלחה!

 

[פרחיה2]

שתי שגיאות כתיב אני מאוכזבת מעצמי:-

עם = אם {את מטופלת...} וראשונה במקום רשונה...

 

[צא מהראש שלי]

אני לא בטוחה

תמיד כשאומרים לי להירגע זה רק מעצבן עוד יותר. ואני בטוחה שהוא יגיב אותו הדבר, במיוחד כי יש לו משחקי כבוד. הוא די כמוני פרפקציוניסט, לא מסוגל להפסיד, חייב להיות תמיד יותר חכם. מה שהצעת לי להגיד - אני לא מסוגלת לומר. זאת תהיה חוצפה שרק תרגיז אותו עוד יותר, ואני מעדיפה אפילו לא לנסות... ותודה.

 

[noga star]

מה יכול להיות אם תנסי

את הריטלין ואם זה לא יעזור תמיד אפשר להפסיק לדעתי תנסי לפחות כ- חודש לפעמים צריך לשנות מינון או להחליף את סוג הריטלין רק אל תחשבי שזה עושה קסמים כי זה לא ובכל דבר טוב יש גם רע. לפעמים ההגיון אינו עובד בשעת התפרצות רק אחר כך אולי ובניתוח מצבים אין כמו הפסיכולוגית שיודעת... . בכל אופן בהצלחה לך... .

 

[צא מהראש שלי]

יש בזה משהו...

רק שהבעיה היא לספר על זה להורים שלי. וזה יגרום להם להטיל כל כעס שלי על ה-ADHD, ולא להתייחס ברצינות לטענות שלי, שגם אם הן נאמרות בלי לחשוב ובוטה מידי, הן נכונות. הם גם ככה עושים את זה, אז לתת להם עוד סיבה

 

[05 מיכל]

חמודה, אני מבינה את ההרגשה...

עד לאחרונה, בכל פעם שניסיתי לעשות דיאטה - הרגשתי פריירית של הוריי... אבל את מי אנחנו מענישות, בסופו של דבר? אנחנו מענישות את עצמנו על היחס שלהם שהוא (או במקרה שלי - היה) בלתי הוגן/בלתי נבון/שגוי ואולי גם על אי לקיחת אחריות מצדם. הורים הם לא מושלמים. גם אנחנו לא. מאי-השלמות של עצמנו נסבול בכל מקרה. גם משלהם במידה רבה. למה לנו להוסיף לעצמנו על מה שנסבול ממילא? ועוד משהו: מערכות יחסים הן מעגל קסמים. לא תמיג אנחנו יודעים עד הסוף מה גורם למה, אבל כל אחד משפיע על כל אחד. עכשיו השאלה היא איך מפסיקים, או לפחות ממתנים, מעגל סגור לא חיובי. מה שהיית רוצה הוא שהורייך יכירו בתרומתם שלהם למעגל, ואולי גם יפסיקו ראשונים. אפשר להבין ללבך, אבל למרבה הצער - זה לא בידייך. מה כן בידייך? לקטוע את המעגל, לפחות במידת מה, בקטעים שלך. להתרכז בתרומה שלך למעגל השלילי, ולנסות למתן אותה. בהחלט ייתכן שזה ירסן את כל המעגל השלילי הזה. לא בטוח - אבל אין לך שום כיוון אחר שאפשר לנסות. אני משוכנעת שרטלין יכול להקל עלייך בעניין הזה, כמו גם בעוד עניינים. אני בעצמי לוקחת רטלין, וגם כמה מילדיי, ואין לך מושג כמה חבל לי שלא קיבלתי אותו כשהייתי בגילך, ואח"כ כשהייתי סטודנטית, ואח"כ כאמא צעירה... בהצלחה!

 

[צא מהראש שלי]

תודה. ותודה לכולם.

באמת עזרתם לי..