Potato chips1
New member
אולי זהו לא מקומי.
אני קוראת את ההודעות ואת הכאב שלכם, ואני מרגישה רע להיות פה. אתם כותבים על ילדים שהלכו בטרם עת, על אחים...ואני? אני כאן בגלל סבתא שלי.....אין אובדן שהוא קטן , אמנם...אבל סבתא שלי היתה אישה בת 80 שכנראה הגיע זמנה....( כמה מוזר לכתוב את זה!!!!!! אני לא מאמינה..) אם זה לא מקומי, ואני לוחצת על נקודות רגישות ורק מכאיבה יותר, אנא העירו את תשומת לבי ובהשלמה רבה ובלי טינה אלך מפה. סבתא שלי נפטרה שלשום. הסבתא האהובה, היקרה..סבתא שלי.. היא עברה אירוע מוחי ביום שישי לפני שבוע וחצי, ומאז לא חזרה להכרה. ידענו שימיה ספורים, ואכן הנה- ביום שבת האחרון, אחרי 8 ימים של חוסר הכרה, היא נפטרה. ישבתי לידה בשבוע שעבר יום שלם בבית החולים, עד 2 בלילה, וכתבתי מכתב פרידה ממנה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, לא באתי לשם יותר כי לא רציתי שתישאר לי בראש התמונה הזו שלה. אמי( שזו אמא שלה שנפטרה), ביקשה שאקריא את המכתב בהלוויה. משום מה אני מרגישה צורך להעלות את המכתב לכאן...כאילו כל העולם אמור לעמוד דקת דומיה בשביל סבתא שלי. סבתא היקרה והאהובה שלי, מצבך כרגע מזכיר לי את הגדרתם של מורים לספרות למילה "מטאפורה": תיאור מצב, או חפץ או אדם, על ידי שימוש במושג השאול מעולם מושגים אחר. ככה את נראית לי כרגע: זו את, אלו הפנים שלך. אבל חוסר ההבעה, הצינורות, חוסר האונים שאופף אותך- כל אלו שאולים מעולם אחר, לא קשורים אלייך. לך תמיד יש מה לומר לי, את אף פעם לא שוכבת נטולת חיים, נטולת "פלפל", לך תמיד יש הבעה, כלשהי. אין מקום להכיל את הכאב שאני מרגישה כשאני חושבת שיותר לא אזכה לראות את פנייך מוארים בשמחה כשאני נכנסת לחדר. חשבתי שרגשות האשמה יקפצו עליי ברגע שתהיי במצב כזה או דומה. אשמה, על שלא הייתי, שלא הספקתי, שלא... שלא הייתי מספיק. לא הייתי מספיק משום דבר. אבל כרגע אני מרגישה כאב ענקי ועצום, בגלל תחושה שלא ציפיתי לבואה: אני מרגישה שזו היתה רק ההתחלה שלנו. שרק התחלתי להתעניין בך ובדברייך באמת,שרק התחלתי ללמוד ממך, שרק התחלתי להרגיש מה זה כשיש סבתא בעלת משמעות. רק בשנים האחרונות פיתחתי את הסבלנות והרצון להנות ממך באמת, והנה את הולכת, דווקא עכשיו. בדרך כלל, העולם מפליא אותי בסדר הטבעי הכל-כך מדוייק שלו. אבל הפעם, ואני בטוחה שתסכימי איתי- התכנון לוקה בחסר... ובכל זאת, סבתא- אין בי אשמה, ורק מעט חרטה. ולא האמנתי שיהיה זה כל כך קל לא להרגיש ככה. אבל אני חושבת שזה סימן נהדר, דווקא. זה סימן שהיית בי מאד. כל כך, עד שאני מסוגלת לומר, עם יד על הלב, שאני באמת מרגישה שתמיד יהיו בי הלך רוחך , דרך מחשבתך. תמיד תהיי בי. ולמרות שהדבר הראשון להרגיש זה תער על שכשנעלם אדם מהעולם נעלמים איתו כל הדברים שעוד יכל להגיד, זה כבר ימים שאני מרגישה מלאת תודה על הדברים שכבר אמרת. הדברים האלו לא יעלמו, הם ישארו כאן- בי. כל הדברים שאמרת לי סבתא, חיים בראשי לחלוטין. חיים, מבעבעים,בועטים, חדים. חיים וקיימים. ולמרות שהדבר הראשון להרגיש הוא צער על שלא ידעתי שנשארו לי רק עוד כמה דקות, כי אז אולי לא הייתי "מבזבזת" אותן בשיחה סתמית ויומיומית, למרות זאת- כשאני חושבת על מה כן הייתי מדברת, אני מגיעה למסקנה שהייתי רוצה עוד לשאול רק שני דברים: האם את מאמינה לא', ומה דעתך על מצעד הגאווה... ומה זה אם לא יומיומי. מצחיק, לא? אני עכשיו מגלה שאין כזה דבר, "שיחה סתמית ויומיומית". הרי כל אותן שיחות סתמיות, הן-הן החלקים שמתחברים לי בראש ויוצרים אותך. את האדם שאת. והשיחות האלו נראות לי כרגע כאוצר בלום. "פלוס" ענקי שיש לי בתיק. ולכן, בזכות השיחות האלו, נדמה לי שאני דווקא יודעת את התשובות לשאלות הנ"ל( הייתי מעדיפה לשמוע את זה ממך כמובן, אבל אין כרגע הרבה משמעות להעדפותיי). ולכן, בזכות השיחות האלו, ה"סתמיות", תמיד תהיי קצת ממה שאני. ולכן, אולי אני לא צריכה להיות עצובה.
אני קוראת את ההודעות ואת הכאב שלכם, ואני מרגישה רע להיות פה. אתם כותבים על ילדים שהלכו בטרם עת, על אחים...ואני? אני כאן בגלל סבתא שלי.....אין אובדן שהוא קטן , אמנם...אבל סבתא שלי היתה אישה בת 80 שכנראה הגיע זמנה....( כמה מוזר לכתוב את זה!!!!!! אני לא מאמינה..) אם זה לא מקומי, ואני לוחצת על נקודות רגישות ורק מכאיבה יותר, אנא העירו את תשומת לבי ובהשלמה רבה ובלי טינה אלך מפה. סבתא שלי נפטרה שלשום. הסבתא האהובה, היקרה..סבתא שלי.. היא עברה אירוע מוחי ביום שישי לפני שבוע וחצי, ומאז לא חזרה להכרה. ידענו שימיה ספורים, ואכן הנה- ביום שבת האחרון, אחרי 8 ימים של חוסר הכרה, היא נפטרה. ישבתי לידה בשבוע שעבר יום שלם בבית החולים, עד 2 בלילה, וכתבתי מכתב פרידה ממנה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, לא באתי לשם יותר כי לא רציתי שתישאר לי בראש התמונה הזו שלה. אמי( שזו אמא שלה שנפטרה), ביקשה שאקריא את המכתב בהלוויה. משום מה אני מרגישה צורך להעלות את המכתב לכאן...כאילו כל העולם אמור לעמוד דקת דומיה בשביל סבתא שלי. סבתא היקרה והאהובה שלי, מצבך כרגע מזכיר לי את הגדרתם של מורים לספרות למילה "מטאפורה": תיאור מצב, או חפץ או אדם, על ידי שימוש במושג השאול מעולם מושגים אחר. ככה את נראית לי כרגע: זו את, אלו הפנים שלך. אבל חוסר ההבעה, הצינורות, חוסר האונים שאופף אותך- כל אלו שאולים מעולם אחר, לא קשורים אלייך. לך תמיד יש מה לומר לי, את אף פעם לא שוכבת נטולת חיים, נטולת "פלפל", לך תמיד יש הבעה, כלשהי. אין מקום להכיל את הכאב שאני מרגישה כשאני חושבת שיותר לא אזכה לראות את פנייך מוארים בשמחה כשאני נכנסת לחדר. חשבתי שרגשות האשמה יקפצו עליי ברגע שתהיי במצב כזה או דומה. אשמה, על שלא הייתי, שלא הספקתי, שלא... שלא הייתי מספיק. לא הייתי מספיק משום דבר. אבל כרגע אני מרגישה כאב ענקי ועצום, בגלל תחושה שלא ציפיתי לבואה: אני מרגישה שזו היתה רק ההתחלה שלנו. שרק התחלתי להתעניין בך ובדברייך באמת,שרק התחלתי ללמוד ממך, שרק התחלתי להרגיש מה זה כשיש סבתא בעלת משמעות. רק בשנים האחרונות פיתחתי את הסבלנות והרצון להנות ממך באמת, והנה את הולכת, דווקא עכשיו. בדרך כלל, העולם מפליא אותי בסדר הטבעי הכל-כך מדוייק שלו. אבל הפעם, ואני בטוחה שתסכימי איתי- התכנון לוקה בחסר... ובכל זאת, סבתא- אין בי אשמה, ורק מעט חרטה. ולא האמנתי שיהיה זה כל כך קל לא להרגיש ככה. אבל אני חושבת שזה סימן נהדר, דווקא. זה סימן שהיית בי מאד. כל כך, עד שאני מסוגלת לומר, עם יד על הלב, שאני באמת מרגישה שתמיד יהיו בי הלך רוחך , דרך מחשבתך. תמיד תהיי בי. ולמרות שהדבר הראשון להרגיש זה תער על שכשנעלם אדם מהעולם נעלמים איתו כל הדברים שעוד יכל להגיד, זה כבר ימים שאני מרגישה מלאת תודה על הדברים שכבר אמרת. הדברים האלו לא יעלמו, הם ישארו כאן- בי. כל הדברים שאמרת לי סבתא, חיים בראשי לחלוטין. חיים, מבעבעים,בועטים, חדים. חיים וקיימים. ולמרות שהדבר הראשון להרגיש הוא צער על שלא ידעתי שנשארו לי רק עוד כמה דקות, כי אז אולי לא הייתי "מבזבזת" אותן בשיחה סתמית ויומיומית, למרות זאת- כשאני חושבת על מה כן הייתי מדברת, אני מגיעה למסקנה שהייתי רוצה עוד לשאול רק שני דברים: האם את מאמינה לא', ומה דעתך על מצעד הגאווה... ומה זה אם לא יומיומי. מצחיק, לא? אני עכשיו מגלה שאין כזה דבר, "שיחה סתמית ויומיומית". הרי כל אותן שיחות סתמיות, הן-הן החלקים שמתחברים לי בראש ויוצרים אותך. את האדם שאת. והשיחות האלו נראות לי כרגע כאוצר בלום. "פלוס" ענקי שיש לי בתיק. ולכן, בזכות השיחות האלו, נדמה לי שאני דווקא יודעת את התשובות לשאלות הנ"ל( הייתי מעדיפה לשמוע את זה ממך כמובן, אבל אין כרגע הרבה משמעות להעדפותיי). ולכן, בזכות השיחות האלו, ה"סתמיות", תמיד תהיי קצת ממה שאני. ולכן, אולי אני לא צריכה להיות עצובה.