אוכל ופסיכולוגיה.

[john middas loves ch]

אוכל ופסיכולוגיה.

שלום לכולכם! אני אסיף, אני בת 12, ולא, בינתיים אין לי יותר מדי הפרעות אכילה, אף על פי שאני חוששת (כמו סביר להניח די רבים מבני גילי) מדברים שעתידים לבוא. לאחרונה דווקא כן נתקלתי בבעיה מסוימת והיא יותר פסיכולוגית מאשר בעיית אכילה. אני חושבת שהביעה מתחילה בסבתא שלי. יש לי אחלה סבתא, עם כל הלב, ואני אוהבת אותה מאוד. הבעיה היא שבעיקר בשנים האחרונות גילתה סבתא - דווקא הדמות שתמיד נחשבת ל'דוחפת אוכל' - את הבריאות והכושר. היא מקפידה על תזונה בריאה וכושר (ואני גאה בה - היא עושה יותר כושר ממני!), אבל עם זאת התחילה גם לנסות להשפיע עליי ועל המשפחה, כנראה שבעקבות השמנה של חלק מהמשפחה, ועכשיו היא נקרעת בין הרצון להאכיל אותי ו'לפטם' אותי לבין הרצון להחדיר בי תזונה נכונה. סבתא היא דמות בעלת השפעה, ובעקבותיה התחלתי להיות בריאה יותר. ברור לי, לפחות עכשיו, שאכלתי בעבר הרבה יותר ממה שהייתי צריכה וגם שקלתי הרבה. לא עודף משקל, אבל לא מעט. בעקבות סבתא, אפילו בלי ידיעתי, התחלתי להפחית במשקל, לעשות יותר ספורט ולאכול אחרת לגמרי. עם הזמן נהיה התפריט שלי מסוכן כמעט: ארוחת בוקר מצומצמת, ארוחת צהריים קצת יותר 'כבדה' וארוחת ערב קלה. וספורט. עשיתי יחסית הרבה ספורט. לא במידה שמסכנת את הגוף, אבל במידה רבה. הצלחתי לעמוד ב'משטר' שלאט לאט הפך להיות באמת יותר 'משטר' מאשר השגרה שבניתי בלי לשים לב, וכשזה הופך למשטר - זה כבר הופך לפסיכולוגי. לאט לאט הפכה השגרה לאתגר שיש לעמוד בו, וככל שזה הפך לכזה, ככה הגוף שלי דרש יותר אוכל ויותר אוכל 'רע', לא כי הגוף שלי היה צריך או הרגשתי שחסר לי - אלא רק מבחינה פסיכולוגית, ואני מודעת לזה. ההתעניינות שלי במשקל ובאוכל שהפכה לאובססיה (אני אדם כזה) הביאה אותי לקרוא מאמרים בנושא והבנתי שאני לא היחידה, ועם זאת שזה אמנם טבעי אבל עדיין סוג של הפרעת אכילה. עכשיו אני קצת אובדת עצות. קורה לי שאני רוצה לכתוב משהו קצר וזה הופך לעמוד וחצי. אז אל תכעסו עליי אז זה ארוך מדי

כמו"כ בהזדמנות זו אני מאחלת המון בהצלחה לכל הפורום, ושיהיה סופ"ש נעים ושקט, עד כמה שאפשר, אסיף.

 

[גילור]

את בת 12??? את כותבת מדהים! כ"כ

בוגר ומקסים! הייתי חייבת לומר לך זאת

 

[john middas loves ch]

../images/Emo140.gif תודה רבה רבה לך, שמחתי...

לקבל תגובה כזו

.

 

[מחשבות]

אני קורא, אני רואה מודעות ואני רואה

חשש. החשש שלך מוצדק בהחלט. דווקא המודעות שלך היא הבעיה שאולי את צריכה לחשוש ממנה ולא המשטר. בכל מקרה, תניחי לעצמך, שמרי על משקל סביר, אכלי טוב ובריא והמשיכי בפעילות גופנית. זה טוב לכל החיים.

 

[john middas loves ch]

אתה צודק לגמרי, אבל שים לב...

שאני מודעת לעובדה שצריך לשמור על משקל שסביר, אוכל טוב ופעילות גופנית, אבל זה קשה כשאני נכנסת לאובססיות שלי, שמביאות אותי לאכול יותר שוקולד מאשר אוכל בריא ולא נותנות לי לשמור על תפריט נכון וארוחות מסודרות. ונכון לבינתיים זה עוד לא גרם לי לשינויים רציניים במשקל, קילו לכאן או קילו לשם, זהלא ממש מעניין אותי. אני חייבת לציין שלא המשקל מדאיג אותי, הבעיה שלי היא לא 'אני שמנה' אלא 'אני לא מצליחה לשלוט על הרעב שלי לדברים מסוימים בגלל אובססיות'. קצת מבולבל יצא לי. אבל מי שהבין - אשמח לכל תגובה שהיא, ו...תודה לכולכם.

 

[מחשבות]

אני מבין בהחלט ומדגיש שוב: הבעיה

מתחילה מעודף מודעות ולא מהמשקל עצמו וממה שאת אוכלת.

 

[יפה שיף דיאטנית]

אוכל ומודעות

אסיף יקרה מכיון שהאוכל מאוד מעסיק אותך אולי יותר מהרצוי, אני מציעה לך לפנות למרפאת מתבגרים באזור מגוריך שיש בה דיאטנית ועזרה פסיכולוגית ולהעזר בהם, על ידי חלוקת האחריות עם אנשי מקצוע שזו התמחותם

 

[john middas loves ch]

תודה יפה.

כנראה שכך אעשה.

 

[נושיתי האחת]

אסיף, השם שלך מקסים בעיניי. ורק

עכשיו ראיתי מה כתבת, אז עונה. האם יכול להיות שהאוכל הפך לאובססיה כי קיפחת את עצמך? קיפוח של הגוף גורר פיצוי בדמות בולמוסי אכילה. כדי למנוע אותם אסור לקפח את הגוף. האם את בהדרכת דיטאנית? אם לא, אז ממליצה לך.