ברוך הבא!! (ברוך הנימול לשמונה)
ברוך הבא לעולם האמיתי, מישהו כבר אמר? זה מזכיר לי (הזקן מתחיל לכתוב את זכרונותיו) את עצמי בגיל שלך... (-: הייתי חייל צעיר במחלקת "חוגרים" של חיל האויר. תפקידי היה להוציא כל מיני דוחות מהמחשב המרכזי ולעבד אותם למצגות. אתה צריך להבין: מרבית חברי "המחלקה" היו בנות. רכזות כוח אדם, מפעילות מחשב, ופקידות. בנוסף לכך, עקב היותה מחלקה האחראית - בין השאר - על פיזור כח אדם, הצליחו ראשי הענפים לאסוף לקרבתם כל יפת תואר וברוכת כישרון בחַיִיל... מעט הגברים שהגיעו למחלקה הזו היו די הזויים או - מה שאז לא ידעתי - גייז... במקום לעשות את המשימה המיוחדת שהיטילו עלי כוחות הביטחון, הסתובבתי המום במסדרונות. מזיל ריר לכל הכיוונים. עוצר כל ריבה נאה (אני חושב שהקריטריונים שלי אז ל"נאה" היו בעיקר שיער ארוך , ישבן עגול, וחזה ממידה A ומעלה...) ומטריד את הפרחה הקטנה בשאלות פרובוקטיביות נוסח: מה תרצי ללמוד באוניברסיטה אחרי הצבא? מה למדת בתיכון? באיזו מגמה? מה למדו שם? איפה את גרה? מה אבא שלך עושה? כמובן שהשאלות ה"ישיבתיות" המטופשות האלה, (מי שואל בחורה "מה אבא שלך עושה"? מה רצית שתענה? ראש כויילל בקריית ספר?) היו תחליף לרצון העז שלי לשאול אותה מאיזה ענן ורוד של צמר גפן היא נחתה לפה, האם כאב לה כשהשליכו אותה מגן עדן, איך היא חיה עם עצמה בבית של עצמה, כשיצור כל כך ורוד, רך, מצחקק, ובעל שדיים מקפצצים כשלה - קם איתה כל בוקר באותה מיטה ממש. ושאלת השאלות? האם תתני לי לגעת? לא ממש בך, אבל האם פעם אני אזכה לעמוד מספיק קרוב אלייך כדי לשאוף את הריח שלך? או לחילופין, האם אי פעם תתני בי מספיק אמון כדי לספר לי אילו כדורים את לוקחת בזמן המחזור שלך? ואכן דבקותי במשימה השתלמה. (לא, לא המשימה "ההיא". זו של הדוחות והמצגות. בזו כשלתי כישלון חרוץ ואחרי חודשיים העיפו אותי משם למשרד הכי גרוע בקרייה.) והבנות נתנו בי אימון מלא. כל כך נתנו בי אמון שהיו מספרות לי המון פרטים אינטימיים על עצמן. כמו למשל עם מה הן ישנות בלילה (תחתונים וטי-שירט) כמה כואב להן בזמן המחזור, ואיזה בנים בבסיס גורמים להן להרטב. בקיצור, כמו שאתה מנחש - הפכתי לידיד ההומו האולטימטיבי. בנות מתו עלי. מעולם לא חסרה לי מלווה לארוחת צהריים. ובכל אשר הלכתי, גם בחופשים, תמיד סבבו אותי נשים מכל הסוגים והמינים ששמחו לחלוק איתי את חששותיהן בעניין לידה והריון (ולהזכירך מדובר בפריחות בנות שמונה עשרה. איך לעזאזל הצלחתי לגרור אותן לנושאים האלה?) ולשאול לדעתי בנושא גברים. במיוחד זכורה לטוב אילנית (השם האמיתי שמור במערכת) פקידה פריחה כחושה וחיננית. שקרבה אותי אליה בשתי ידים. הפכה אותי לבן בית אצלה. ואמא שלה לא פסקה להתפעל מהבחור האשכנזי החיוור והמלומד שנגרר אחרי התחת של הבת שלה לכל מקום. (וכשהתחת של הבת שלה היה עסוק, הוא המתין בהכנעה בקרבת מקום, בדרך כלל ברכב שהוא סחב מאמא שלו כדי להסיע את הפרימדונה...) אני זוכר שיום אחד בפרץ של נוסטלגיה שנועד , כמובן, לעורר אותה מבחינה מינית, לקחתי אותה לבית החילוני הראשון שלי - פנימיה לחילים בודדים "בית השריון" בתל אביב. לפני שיצאתי קניתי בהתרגשות חבילת קונדומים, ולייתר ביטחון שמתי שניים בכיס האחורי של הג'ינס הכחול המזעזע שקניתי במחסן עודפים ברחוב בן גוריון בבני-ברק (הדבר הכי קרוב לשנקין שהיכרתי אז...) במשך כל זמן הביקור ההסטורי והמרגש הכברתי דברים. שוחחתי על דא והא, ומרוב התרגשות השמעתי לה שיחה של המשגיח ר' יענקב גוטמן מהזיכרון בלבד וכמעט מילה במילה! שאלתי על אחיות נשואות שלה, למי הן נשואות, מה עושים בעליהן, ועוד כהנה וכנה שאלות יסודיות וברורות שאמורות להטריד כל בחור מצטיין לפני שהוא נושא את אשת חלומותיו. כששוטטנו במסדרונות, פנה אליה ערס קטן וחביב, עובד רס"ר ממשפחה הרוסה, שגר שני חדרים לידי, ופרצוף משתאה ובמתק שתפיים אמר לה: "וואלה? אלי? מה קורה? איזה כוסית אתה מביא פה? רגע רגע... תורידי רגע את המשקפיים? יופי, ככה... רגע, תפזרי את השערות. נו, אל תפחדי, את לא בבסיס עכשיו, נו יאללה... איזה כוסית אני לא מאמין... אני..." את המלים האחרונות לא שמעתי כי הן נעלמו, בחלל הפנימיה יחד עם זוג היונים. פתחתי דלת אחרי דלת עד שמצאתי אותם, עשר דקות אחרי כן, שרועים על המיטה. הוא למטה, והיא למעלה - בלי משקפיים עם שיער פזור וחולצה פתוחה. היא חייכה אלי, קרצה ואמרה: חמוד. אני כבר באה. ישבתי שם בהלם בערך עשרים דקות. לא הבנתי איך ומדוע. איך היא מעדיפה את הזר המוחלט הזה, את הערס הקטן והאינפנטיל. הלא הוא אפילו לא יכול לומר את המילה "אפידורל" כמו שצריך. שלא לדבר על לדון איתה בנושא הכל-כך חשוב הזה של לקחת או לא לקחת אותו בלידה. ואיך בחורה יכולה סתם ככה לשכב עם מישהו אחרי ששבועות אני לומד את חייה כל כך טוב. מתעניין בה, יודע מה צבע התחתונים החדשות שלה (ורוד. היא הראתה לי את הפס של הלמעלה) ואיך היא לא שמה לב שאמא שלה חולה עלי. ואם היא כן שמה לב, איך זה לא גורם לה נורא לרצות לשכב איתי. (כן אני יודע. אתה צוחק. היום גם אני צוחק. קצת ממבוכה וקצת מהקלה. אבל אז באמת חשבתי שכל העולם זה מין שכפול של הישיבה. שגינוני הנימוס הארכאיים שלי, שהפכו אותי לחביב האימהות של החברים שלי בישיבת חברון, לא ממש מתאימים כחלק ממסע צלב לכיבוס הכוש, סליחה לכיבוש הכוס הנשי.) אני זוכר שמבעד לעיניים המזוגגות ומבט הקוקר-ספאניול העצוב שלי, עוד הספקתי למצוא שוב את הדלת ההיא. דפקתי בשקט (הם עדיין היו לבושים. עד היום לא ברור לי למה) נכנסתי יותר בשקט. והנחתי את שני הקונדומים על קצה המיטה. "קחי" אמרתי לה בטון שהזכיר לי את אבא שלי. "אולי תצטרכי את זה". שניהם חייכו אלי באושר, ואילנית אפילו קמה, והדביקה לי נשיקה עסיסית במצח. "אתה חמוד" היא אמרה. אני אתקשר אליך בערב. *** מאז עבור מים רבים בנהר. ותהליך משעשע וארוך (שאולי אספר עליו פעם. בתור לוזר מקצועי איכשהוא תמיד הסיפור שלי נשמע דרמטי יותר...) אבל מחמממנוע? אין מה לעשות. זה המצב כרגע. אתה תמשיך ותכרכר סביבן. לא תעיז להתקרב. אולי הן אפילו תרצינה אותך. לא ממש בטירוף. כי אחרי הכל אתה "חנאנה". מין פריק מוזר שמדבר בעדינות מוזרה, מבין באינטרנט אבל לא יודע לפתור משוואה של כיתה ח'. לבוש בעדכניות של עולה חדש מרוסיה, פותר תשבצי הגיון, ושר להן קינות, קרוב"צים, ויוצרות לשבת הגדול... וגם אם פעם תתגנב להן מחשבה כזו ש"היה יכול להיות די מגניב "לעשות" את ההוא, החמוד הזה שמחייך במבוכה כל הזמן - הרי שאתה לא תשים לב או לא תאמין לזה. ועצם הרתיעה שלך תוציא להן את החשק. אלו החדשות הרעות. הטובות הן (כמו שכולם כבר קופצים עוד לפני שסיימו לקרוא) שאחרי הבחורה הראשונה שממש תאנוס אותך (ואתה תרגיש שפיתית אותה) הבאה כבר תבוא מהר יותר. ולאט לאט אתה תתחיל להשלים פערים. ואחר כך תדע להשתמש ב"חנאניות" שלך בצורה נבונה שגם תכניס "אותה" לחיים שלך, וגם תכניס אותה לנרתיק שלה... אתה תבין שהמח שלך הוא כלי נשק אדיר. תדע להתחבר גם לצד המצ'ואיסטי שלך (ואם אין? כדאי שתמציא לך אחד כזה..) הישיבה תתרחק ממך יותר מהר משאתה תתרחק ממנה. ונחמת כל הנחמות: בגיל מסויים , נניח בעוד עשר שנים כן? העובדה שיש לך שפה משותפת עם אמא שלה באמת תגרום לה לרצות אותך יותר... בהצלחה... (-: