אויש.
אתם מכירים את האנשים המעצבנים האלה?
שאתם מוצאים סתם ככה, בשיטוט אקראי באינטרנט, בתור לבנק (ולרופא השיניים), מילה של חבר, או בכל צורה תלושה אחרת?
ואתם לא יכולים להתגבר על הסקרנות.
היא פושה במחזור הדם שלכם כמו נגיף קטלני.
ואתם מחליטים. כאן. על המקום. ועכשיו. לבדוק, ברגע שתגיעו הביתה?
ולשמחתכם האינסופית, האיות לא מסובך וקלטתם נכון, ואין עוד עשרות אנשים בעלי שם דומה, והפרופיל לא מוסתר ואפשר לחפש אותו, ואפילו אפשר לקרוא קצת, ולא הכל חסום וסגור תחת מנעול ובריח של הגדרות הפרטיות.
וכל התקלות והמכשולים שתמיד (אבל תמיד!) כרוכים בשרשרת סביב הרגליים שלכם כמו משקולת אסירים, לא עומדים בדרכם?
ואז, כמו אפנדי המתענג על נתח עסיסי של עגל טלה רך, אתם רואים תמונה, ועוד תמונה, קוראים סטטוס, וקוראים תגובה.
טיול בברצלונה. רגעים מאושרים מחתונה של חבר. והבעת הריכוז הזו, המיוחדת כל כך.
השנינות. החוכמה. הדעות. אלפי הרגעים קטנים שבונים את ההגדרה העצמית. האישיות. הלב.
ועד שאתם עוברים במסננת ה- Facebook, טחונים וכתושים בדיוק כמו במתכון המצהיב, אתם מאוהבים עד למעל האוזניים.
פיית הקסמים פיזרה עליכם אבקה ורודה, וקופידון יצא לפנסיה, כי הוא בזבז עליכם את כל מלאי החיצים.
ואתם יודעים שחיפושים הסתיימו. כי מצאתם את מה שחיפשתם במדבר 40 שנה.
אני מתחיל לחשוב שאני ממש לא אוהב את האנשים האלה. כי כמה שאנסה, אני לא אצליח לגעת בהם, כמו שהם נגעו בי.
שם, עמוק מאוד.
איפה שצריך צוות צוללנים מיומן של Noble Energy ואלפי שעות סבלנות ואיזון עדין ושברירי, כדי שיפרוץ משאב יקר ונדיר לא פחות.
אתם יודעים על מה אני מדבר. הדבר הזה שאפרת גוש שרה עליו בפה צחור שיניים ולשון חרוצה.
ונחתום בציטוט מחווה לאחת הדמויות האהובות עלי, שליאת הר לב מגלמת בכישרון רב בארץ נהדרת: אויש, מוות. מוות!
אתם מכירים את האנשים המעצבנים האלה?
שאתם מוצאים סתם ככה, בשיטוט אקראי באינטרנט, בתור לבנק (ולרופא השיניים), מילה של חבר, או בכל צורה תלושה אחרת?
ואתם לא יכולים להתגבר על הסקרנות.
היא פושה במחזור הדם שלכם כמו נגיף קטלני.
ואתם מחליטים. כאן. על המקום. ועכשיו. לבדוק, ברגע שתגיעו הביתה?
ולשמחתכם האינסופית, האיות לא מסובך וקלטתם נכון, ואין עוד עשרות אנשים בעלי שם דומה, והפרופיל לא מוסתר ואפשר לחפש אותו, ואפילו אפשר לקרוא קצת, ולא הכל חסום וסגור תחת מנעול ובריח של הגדרות הפרטיות.
וכל התקלות והמכשולים שתמיד (אבל תמיד!) כרוכים בשרשרת סביב הרגליים שלכם כמו משקולת אסירים, לא עומדים בדרכם?
ואז, כמו אפנדי המתענג על נתח עסיסי של עגל טלה רך, אתם רואים תמונה, ועוד תמונה, קוראים סטטוס, וקוראים תגובה.
טיול בברצלונה. רגעים מאושרים מחתונה של חבר. והבעת הריכוז הזו, המיוחדת כל כך.
השנינות. החוכמה. הדעות. אלפי הרגעים קטנים שבונים את ההגדרה העצמית. האישיות. הלב.
ועד שאתם עוברים במסננת ה- Facebook, טחונים וכתושים בדיוק כמו במתכון המצהיב, אתם מאוהבים עד למעל האוזניים.
פיית הקסמים פיזרה עליכם אבקה ורודה, וקופידון יצא לפנסיה, כי הוא בזבז עליכם את כל מלאי החיצים.
ואתם יודעים שחיפושים הסתיימו. כי מצאתם את מה שחיפשתם במדבר 40 שנה.
אני מתחיל לחשוב שאני ממש לא אוהב את האנשים האלה. כי כמה שאנסה, אני לא אצליח לגעת בהם, כמו שהם נגעו בי.
שם, עמוק מאוד.
איפה שצריך צוות צוללנים מיומן של Noble Energy ואלפי שעות סבלנות ואיזון עדין ושברירי, כדי שיפרוץ משאב יקר ונדיר לא פחות.
אתם יודעים על מה אני מדבר. הדבר הזה שאפרת גוש שרה עליו בפה צחור שיניים ולשון חרוצה.
ונחתום בציטוט מחווה לאחת הדמויות האהובות עלי, שליאת הר לב מגלמת בכישרון רב בארץ נהדרת: אויש, מוות. מוות!
