ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
אוח נוסטלגיה ../images/Emo9.gif
כשהמצב על הפנים, יש רק פתרון אחד – חופשה בחו"ל. לכאורה, מדובר בהיקש פשוט והגיוני : רע לך? קשה לך? קח את הרגליים, קח את האישה, קח את כרטיס האשראי וטוס לעצמך מהפנים. וזה מסתבר עובד נהדר וכולם מרוויחים, אני, הוא, הדיוטי פרי, ובעיקר האגו שלי, שבחופשות מפנקות במיוחד תמיד תופס תחת. אבל לא עוד. בתוך הברדק של השנה האחרונה, כשעליית מדרגה מתייחסת לפצצות ולא לרמת חיים, מצאנו את עצמנו פתאום בלופ פרדוכסלי. כמו רוב עם ישראל, גם הכיסים שלי מרשרשים קצת פחות ולאחת כמוני שהתמכרה בהנאה לרשרוש המרשרשים (כמו היפוכונדר שהתמכר לרשרוש בלב), מדובר בטראומה רצינית. תחושת "אי הוודאות הכלכלית", כמו שאוהבים לכנות אותה בעיתונים, גורמת גם לי להרגיש על הפנים, וכשהמצב על הפנים יש רק פתרון אחד – חופשה בחו"ל, כמו שאומר משפט הפתיחה. וכאן בדיוק התחיל הלופ הפרדוכסלי – בגלל מצב המרשרשים אני בדיכי, בגלל הדיכי בא לי לצאת לחופשה, אבל חופשה עולה כסף, שחסרונו הוא מלכתחילה הסיבה לדיכי, שבגללו בא לי לברוח. אאאאהההההההה. בתור פשרה, החלטנו אישי ואני ללכת על צימר בגליל. גם חופשה בישראל, גם חסכוני, וגם לא צריך לעבור בדיוטי=פרי. הצרה הייתה שנתתי לו לנהל את העניינים. הוא בחר צימר "עממי", שכמובן איפשר לו להוציא פחות מרשרשים מהכיס (בשלב זה של העלילה….) איך אני אגיד את זה? כנראה "עממי" זה מונח ממש גמיש. אחרי שעתיים התברברויות בכבישי הארץ ובדרכי עפר שאפילו הבילויים לא הכירו, הגענו ליישוב קטנטן שנראה כמו אתר הבית של סאלח שבתי. שם בסבר פנים יפות, קיבלו את פנינו עדנה הפרה וחברותיה התרנגולות. אחר כך "הבלבית" הצטרף, לא לפני שסיים להדגים לנו באופן מעשי את מדרש חז"ל - "חוסך שבטו שונא בנו"….. אח"כ נכנסנו למטבח, חצינו את הסלון, ואחרי שעזרנו לביתם הקטנה עם שיעורי הבית, עלינו לקומה השניה והגענו. אומנם לא לנחלה אבל הגענו. מיד הבחנו שילדתם הקטנה היא ילדת טבע, אוהבת חיות. הסדינים היו של פו הדוב, השמיכה של מיקי מאוס, הכריות של פיקאצ´ו ועל הארון התארחו איזה 101 דלמטים. אחרי שפגשנו את טוויטי על מגבות האמבטיה, החלטנו שעדיפה חופשה בתיבת נוח. לפי הפרצוף שעשיתי, הוא הבין שהוא בצרה צרורה. וכדי לנסות להציל את חיי הנישואים שלנו, הוא התנצל בפני ה"בלבית". אמרנו שלום לקטנה, לעדנה הפרה לתרנגולות וחזרנו לכבישי הגליל. בירור קצר העלה שיש בדרך איזו אחוזת משהו, שלילה אחד בה עולה כמו נופש בטורקיה. אומנם, איבדנו את מעט האהדה שהייתה לנו אצל מנהל הבנק שלנו, אבל לפחות חיי הזוגיות שלנו ניצלו. נזכרתי, כי מזה שבוע מופעל עלי "לחץ פיזי מתון"..... "ממי את חייבת לבוא, אירגנתי טיול, לינה במאהל בדואי, כל הנשים באות"... נ.ב. לפעמים חופש הבחירה זה בכי רע.
כשהמצב על הפנים, יש רק פתרון אחד – חופשה בחו"ל. לכאורה, מדובר בהיקש פשוט והגיוני : רע לך? קשה לך? קח את הרגליים, קח את האישה, קח את כרטיס האשראי וטוס לעצמך מהפנים. וזה מסתבר עובד נהדר וכולם מרוויחים, אני, הוא, הדיוטי פרי, ובעיקר האגו שלי, שבחופשות מפנקות במיוחד תמיד תופס תחת. אבל לא עוד. בתוך הברדק של השנה האחרונה, כשעליית מדרגה מתייחסת לפצצות ולא לרמת חיים, מצאנו את עצמנו פתאום בלופ פרדוכסלי. כמו רוב עם ישראל, גם הכיסים שלי מרשרשים קצת פחות ולאחת כמוני שהתמכרה בהנאה לרשרוש המרשרשים (כמו היפוכונדר שהתמכר לרשרוש בלב), מדובר בטראומה רצינית. תחושת "אי הוודאות הכלכלית", כמו שאוהבים לכנות אותה בעיתונים, גורמת גם לי להרגיש על הפנים, וכשהמצב על הפנים יש רק פתרון אחד – חופשה בחו"ל, כמו שאומר משפט הפתיחה. וכאן בדיוק התחיל הלופ הפרדוכסלי – בגלל מצב המרשרשים אני בדיכי, בגלל הדיכי בא לי לצאת לחופשה, אבל חופשה עולה כסף, שחסרונו הוא מלכתחילה הסיבה לדיכי, שבגללו בא לי לברוח. אאאאהההההההה. בתור פשרה, החלטנו אישי ואני ללכת על צימר בגליל. גם חופשה בישראל, גם חסכוני, וגם לא צריך לעבור בדיוטי=פרי. הצרה הייתה שנתתי לו לנהל את העניינים. הוא בחר צימר "עממי", שכמובן איפשר לו להוציא פחות מרשרשים מהכיס (בשלב זה של העלילה….) איך אני אגיד את זה? כנראה "עממי" זה מונח ממש גמיש. אחרי שעתיים התברברויות בכבישי הארץ ובדרכי עפר שאפילו הבילויים לא הכירו, הגענו ליישוב קטנטן שנראה כמו אתר הבית של סאלח שבתי. שם בסבר פנים יפות, קיבלו את פנינו עדנה הפרה וחברותיה התרנגולות. אחר כך "הבלבית" הצטרף, לא לפני שסיים להדגים לנו באופן מעשי את מדרש חז"ל - "חוסך שבטו שונא בנו"….. אח"כ נכנסנו למטבח, חצינו את הסלון, ואחרי שעזרנו לביתם הקטנה עם שיעורי הבית, עלינו לקומה השניה והגענו. אומנם לא לנחלה אבל הגענו. מיד הבחנו שילדתם הקטנה היא ילדת טבע, אוהבת חיות. הסדינים היו של פו הדוב, השמיכה של מיקי מאוס, הכריות של פיקאצ´ו ועל הארון התארחו איזה 101 דלמטים. אחרי שפגשנו את טוויטי על מגבות האמבטיה, החלטנו שעדיפה חופשה בתיבת נוח. לפי הפרצוף שעשיתי, הוא הבין שהוא בצרה צרורה. וכדי לנסות להציל את חיי הנישואים שלנו, הוא התנצל בפני ה"בלבית". אמרנו שלום לקטנה, לעדנה הפרה לתרנגולות וחזרנו לכבישי הגליל. בירור קצר העלה שיש בדרך איזו אחוזת משהו, שלילה אחד בה עולה כמו נופש בטורקיה. אומנם, איבדנו את מעט האהדה שהייתה לנו אצל מנהל הבנק שלנו, אבל לפחות חיי הזוגיות שלנו ניצלו. נזכרתי, כי מזה שבוע מופעל עלי "לחץ פיזי מתון"..... "ממי את חייבת לבוא, אירגנתי טיול, לינה במאהל בדואי, כל הנשים באות"... נ.ב. לפעמים חופש הבחירה זה בכי רע.
