אוי מתוקה
עצוב לי לשמוע שהתחושה היתה נכונה... לאף אחת לא מגיע לחיות בזוגיות של "איכשהו שורדים". חס וחלילה אני לא אומרת לך להיפרד, בטח ובטח כשאת אומרת שאת
"הולכת עם הלב" - אני מבינה מזה שעוד יש ביניכם אהבה, וזה כבר המון.
 
המצב באמת לא פשוט, כי לך יש שעון ביולוגי מתקתק במרץ (מכירה מקרוב את התחושה...) ומה פתאום עכשיו לעצור את הרכבת ולהתעסק בדברים אחרים. אבל תשמעי, את הרי יודעת, את יודעת שילדים לא יפתרו לכם את הבעיות אלא בדיוק להפך, הם רק יחמירו אותן. כשיש פצע מזוהם שלא מטפלים בו, ואז רק מוסיפים תנאים קשים של עוד לחץ, עוד בלגאן, עוד עומס, לא רק שהפצע לא יחלים - הזיהום יעמיק, עד שבסוף הנזק עלול להיות בלתי הפיך.
 
התשובה האידאלית "לפי הספר" למצב כזה היא לעצור הכל ולא להתקדם עם נושא הילדים עד שהעניינים ביניכם פתורים (אגב, תחשבי גם מה זה עושה לילד, לגדול בתחושה שההורים שלו בקושי סובלים אחד את השני, הולכים על קליפות ביצים אחד ליד השני.. גם אם מנסים להסתיר את זה ממנו הוא קולט ה-כ-ל). אם להביא פה קצת תוכן מפורום זוגיות במשבר, בכל קשר זוגי יש 3 שלבים. 100% מהזוגות עוברים את השניים הראשונים, והשלישי אופציונלי. שלב 1 הוא ההתאהבות המסנוורת, זה מחזיק עד שנתיים במקרה הכי אופטימי. שלב 2 הוא מאבקי הכוח, שבו כל אחד מבני הזוג מנסה לשנות את השני מתוך צרכים שלו שלא מתמלאים. זה יכול ללבוש כל צורה, גם מתחת לפני השטח. גבר שלא מוכן לתרום טיפה זרע בשביל שאשתו תוכל להכנס להריון - זה אחושילינג מאבק כוח, גם אם לא ממש רבים. ואני בטוחה שגם ידך לא טמונה בצלחת, ואם נשאל אותו נגלה שגם לך יש את הדרכים הקטנות שלך שלוחצות לו על הכפתורים. שלב 3, האופציונלי, הוא אהבה אמיתית. זה קורה כשבני זוג מבינים שמה שהכניס אותם למאבק כוח זה בעיות של כל אחד עם עצמו שהוא משליך על בן הזוג, עושה את העבודה הפנימית הקשה, ולומד לקבל את השני כפי שהוא, ולאהוב אותו ככה. זה שלב אופציונלי, כי רוב הזוגות שמגיעים למאבקי הכוח, מסיקים שהקשר שגוי והם בעצם בחרו לא נכון, ונפרדים. וזו הסיבה שאני לא חושבת שאת צריכה למהר להיפרד ממנו - כי זה שאתם במאבק כוח לא אומר כלום. אתם בדיוק כמו כל זוג אחר מהבחינה הזאת.
 
אז מה עושים? הפתרון הקלאסי הוא טיפול זוגי ששניכם מחויבים אליו, שבו כל אחד מביא את הכאבים הכי עמוקים שלו ולומד לתקשר נכון ולהבין איפה הוא נגמר ובן הזוג מתחיל. ממה שאת מספרת נשמע די ברור שהאדון לא במקום להתחייב לכזה דבר והוא מעדיף לטאטא מתחת לשטיח, ולכן העבודה הקשה נופלת עלייך. בנוסף, להגיד לאישה בת 38 לדחות כניסה להריון זה בעייתי
 
לכן ההצעה שלי אלייך היא להשיג עזרה טיפולית לעצמך. את חייבת תמיכה, מישהו לדבר איתו, שיקדיש זמן שהוא רק בשבילך, לעזור לך להסתכל פנימה ולהבין מה קורה שם, מה באמת את מרגישה בקשר שלכם ומדוע. בטוח יש דברים שאת יכולה בינתיים לקדם בתוך עצמך, ומה שיפה זה שמתוך זה הדינמיקה עם בעלך גם בהכרח תשתנה. אולי בהמשך הוא אפילו יהיה מוכן להצטרף לטיפול.
 
חיבוק ומקווה שעזרתי במשהו.