g l o r y s
New member
אוהבת אותו.
זהו, בזה הכל מסתכם. אוהבת את האיש הזה כאילו אני אוהבת בפעם הראשונה. אוהבת את הפה המצוייר ואת העיניים הסוערות, את החולצה הקצרה והמכנס הקצת נמוך. אני אוהבת את הלב הרחב שלו ואת המח המוזר שמתבלבל מעולם ששולח אליו יותר מדי אותות. אני אוהבת את העולם שיש לו בראש ואת הריחוף במקום שלא אוהב פרטים שוליים. אוהבת הנשמה הגדולה שלו. אבל האהבה הזו כואבת. אני מפרפרת בין המציאות לבין חוסר הרצון להסכים לה. כל הזמן מנסה. מנסה להאחז במשהו ואין במה. תלויה בין גרמי שמיים, רחוקה מכח הכבידה, אני מרחפת בין הגובה המסחרר של האהבה הזו לבין התהום העמוקה שהיא גם של אותה אהבה בדיוק. היא כמו הולוגרמה, אני רואה אותה ולא יכולה לאחוז בה, לא יכולה לשים מבטח בשום דבר בה. אין יותר רחוק ממישהו שאתה יכול לגעת בו כמעט. רק כמעט. כמעט ללטף. כמעט לנשום. לראות את העיניים ואת הנשמה הכלואה ולא להרגיש את העור החי, את הנשימות החמות. כמעט להפוך לאחד עם הכלום הזה ולדעת שקרוב באמת זה אלפי מילין מכאן, במקום שהקולות שיוצאים ממנו לא ימצאו אותי עוד. בטח לא בחיים האלה. ואין למי להגיד את הדברים. הוא יודע. מקבל את האהבה שלי בזרועות פתוחות. אומר "אולי". אומר "אני קשור אלייך". אומר "אני מתגעגע יותר ממה שנדמה לך". אבל יודע שזה לא מספיק. אני מרגישה את הקשר הזה פועם מאיזה מקום קמאי בתוכי, כאילו מחובר לאיזו מהות עמוקה שנסתרת אפילו ממני. האינטואיציות שלי כולן מכוונות לתוכו, לאיזה קו עומק שעובר את כל ההסטוריה שלו ואת אופן החשיבה. אבל אני רוצה אותו מוחשי פה ועכשיו. לא בראש. אני רוצה את השמיים בארץ. אני רוצה תוהו ובוהו. עכשיו פה. לא אכפת לי. אני מתבלבלת כי לפעמים אני מרגישה שהוא אוהב אותי. אני חייבת ללכת. אני לא רוצה ללכת. אני רוצה לאפשר לאהבה שלי לנצח. יש בה הרבה כח, אבל עכשיו נדמה לי שאולי לא מספיק. אז אני חושבת אולי לא לנצח, רק להיות. פשוט להכנע לעצמי ולו. שיקח מה שירצה. אין לי ברירה. אין לי ברירה מלהסכים לראות את המרחבים בראש ולא לתבוע בעלות. לא משנה כמה אני אפרפר בתוך הקירות של עצמי, אין לי ברירה. אבל לא משנה כמה אני אזיין את המח, הוא עם מישהי אחרת הלילה ואני לא יכולה לישון.
זהו, בזה הכל מסתכם. אוהבת את האיש הזה כאילו אני אוהבת בפעם הראשונה. אוהבת את הפה המצוייר ואת העיניים הסוערות, את החולצה הקצרה והמכנס הקצת נמוך. אני אוהבת את הלב הרחב שלו ואת המח המוזר שמתבלבל מעולם ששולח אליו יותר מדי אותות. אני אוהבת את העולם שיש לו בראש ואת הריחוף במקום שלא אוהב פרטים שוליים. אוהבת הנשמה הגדולה שלו. אבל האהבה הזו כואבת. אני מפרפרת בין המציאות לבין חוסר הרצון להסכים לה. כל הזמן מנסה. מנסה להאחז במשהו ואין במה. תלויה בין גרמי שמיים, רחוקה מכח הכבידה, אני מרחפת בין הגובה המסחרר של האהבה הזו לבין התהום העמוקה שהיא גם של אותה אהבה בדיוק. היא כמו הולוגרמה, אני רואה אותה ולא יכולה לאחוז בה, לא יכולה לשים מבטח בשום דבר בה. אין יותר רחוק ממישהו שאתה יכול לגעת בו כמעט. רק כמעט. כמעט ללטף. כמעט לנשום. לראות את העיניים ואת הנשמה הכלואה ולא להרגיש את העור החי, את הנשימות החמות. כמעט להפוך לאחד עם הכלום הזה ולדעת שקרוב באמת זה אלפי מילין מכאן, במקום שהקולות שיוצאים ממנו לא ימצאו אותי עוד. בטח לא בחיים האלה. ואין למי להגיד את הדברים. הוא יודע. מקבל את האהבה שלי בזרועות פתוחות. אומר "אולי". אומר "אני קשור אלייך". אומר "אני מתגעגע יותר ממה שנדמה לך". אבל יודע שזה לא מספיק. אני מרגישה את הקשר הזה פועם מאיזה מקום קמאי בתוכי, כאילו מחובר לאיזו מהות עמוקה שנסתרת אפילו ממני. האינטואיציות שלי כולן מכוונות לתוכו, לאיזה קו עומק שעובר את כל ההסטוריה שלו ואת אופן החשיבה. אבל אני רוצה אותו מוחשי פה ועכשיו. לא בראש. אני רוצה את השמיים בארץ. אני רוצה תוהו ובוהו. עכשיו פה. לא אכפת לי. אני מתבלבלת כי לפעמים אני מרגישה שהוא אוהב אותי. אני חייבת ללכת. אני לא רוצה ללכת. אני רוצה לאפשר לאהבה שלי לנצח. יש בה הרבה כח, אבל עכשיו נדמה לי שאולי לא מספיק. אז אני חושבת אולי לא לנצח, רק להיות. פשוט להכנע לעצמי ולו. שיקח מה שירצה. אין לי ברירה. אין לי ברירה מלהסכים לראות את המרחבים בראש ולא לתבוע בעלות. לא משנה כמה אני אפרפר בתוך הקירות של עצמי, אין לי ברירה. אבל לא משנה כמה אני אזיין את המח, הוא עם מישהי אחרת הלילה ואני לא יכולה לישון.
