אודות שכול

[שנט]

אודות שכול

חזרתי הערב מהסרט "אודות שמידט". סרט חזק ויפה. בכל הכתבות שקראתי על הסרט פוספסה הנקודה המרכזית בו, לפחות בעיני. אני ראיתי את הסרט כמתמקד בשכול. בשלב מסויים בעלילת הסרט מאבד הגיבור את אישתו. שלב זה בעלילה היה עבורי מעיין זריקה אחורה וגרם לי לחיות מחדש את האובדן. קבלת הידיעה, הצורך להתעשת במהירות, היחס של הסביבה - הנסיונות (הלפעמים מגוחכים) לנחם... ויותר מהכל את הצורך להמשיך לחיות. בייחוד ההרגשה שלא בא לך לעשות כלום, אלא להמשיך לרבוץ במדמנה... איך כל הכאב בה פתאום מהכיוון הכי לא צפוי? כאילו מלהיות צופה אתה משתתף בסרט שלא רצית לראות אפילו. שבת שלום לכולם, שנט

 

[מיאו]

יפה כתבת יקירי.

רק דע לך שלי זה קורה כל הזמן בתוכניות הכי לא צפויות: מ- בבורלי הילס 90210, המכושפות, באפי, עד לסרטים כמו "כנפיים שבורות", אודות שמידט ועוד מלא. כי פתאום מספיק שיש פרק שמישהו מת, יש לוויה, שוב מארים כאב מקרוב כל כך... מה שאני בעצם מנסה להגיד שזה תמיד תופס לא מוכנים ובמקום הכי לא צפוי. אני מסכימה לחלוטין שאודות הוא סרט חזק שפוצע בדיוק במקום בו הפצעים מנסים להגליד. הדמות שג'ק ניקולסון משחק מעוררת בך רגשות כאילו הוא חלק מהמששפחה שלך. ושוב אומר לך שכתבת פשוט מקסים.

 

[שנט]

תודה נשמתי...

כמה כייף שיש חברים טובים כאלה..

 

[Curious]

האם זה חיזק אותך...?

 

[שנט]

החליש זמנית אני חושב

(בייחוד שבסרט עלו נושאים אחרים), אבל כמו בחיים הפיזיים כדי לתת תנופה ממשית, אתה צריך ללכת צעד אחד אחורה... רק מאחל לעצמי שאלו יהיו כל הנסיגות שלי...

 

[BooBee]

אני לא יודעת כמה זה מחזק

אבל אני יודעת שלראות סרט נורא עצוב בדרך כלל, לטווח ארוך, עושה לי טוב, כי הפקק משתחרר לו ואני בוכה את עצמי לדעת. מבחינתי סרטים דרמטיים ועצובים, או סדרות עם פרקים קורעי לב הם יופי של טריגר עבורי, כשאני מרגישה שיש לי יותר מידי לחץ בבית החזה ואני חייבת לפרוק אותו, אחרת אני לא אשן טוב בלילה. ואם אני בוכה, אני לא מתאפקת, לא מחניקה דמעות, מאפשרת להן לצאת החוצה, בוכה עם המון רעש וטישיו וקינוחי אף וקולות מוזרים שיוצאים לי מהגרון. אני פשוט בוכה, וזה כל כך משחרר....

 

[קוויני]

סרטים מחזירים אותי

שלום לך לא ראיתי את הסרט אודות שמידט ולכן אני לא יכולה לחוות דעה. לעומת זאת ראיתי את "דבר אליה" ו"כנפיים שבורות". בסרט "דבר אליה" ישבתי אדישה, לא הבנתי את ההתרגשות של האנשים והבכי, לפעמים השתעממתי. אני חושבת שהייתי בשוק, נזרקתי לאובדני האישי (הכפול - בעל ואב) ולא יכולתי להגיב. גם בסרט "כנפיים שבורות" לא הצלחתי להזיל דימעה. לעומת זאת היתה לי הזדהות עמוקה בכל מהלך הסרט. הזדהות עם האם והזדהות עם כל מה שעובר על הילדים. הדברים עוברים אחרת על כל אחד אבל בעיקרון הכל בא מאותה נקודה של האובדן. לא רק סרטים העוסקים בנושא אובדן מעלים בנו פעם אחר פעם את אובדננו האישי. גם קומיקס, או סרט ילדים, מסיבה או סתם מראה של זוג מהלך באושר, ובעצם כל סצינה שיש בה מהדברים שלנו כבר אין ולא ישובו, מעלים בי פרץ דמעות ומחנק בגרון, געגועים עזים ולפעמים גם תחושות כעס. אני מאד מקווה שהזמן אכן יקהה את התחושות ויחד עם זאת יודעת שלעולם אשאר עם הזכרונות והגעגוע. הנה, נסחפתי לתוך עצמי, מתוך תגובתך. ביי קוויני

 

[BooBee]

כל כך מוכר

בשבועיים האחרונים אני רואה די הרבה טלויזיה וסרטים ומוצאת את עצמי בוכה בלי הפסקה כל כך הרבה. כל הזמן בוכה. זה לא יאמן, איך שמאז שאחותי מתה, יש יותר ויותר מתים בטלויזיה או בקולנוע. הורגים שם את כולם, וכמו שמיאו כתבה, זה באמת בכל מקום, אפילו בסדרות המטופשות והבדיוניות ביותר, כמו המכושפות... היה לפני כמה שבועות פרק שלא נרגעתי ממנו שעה שלמה אחרי שהסתיים. והשבוע ראיתי את הסרט המצוין "חדר המיטות", שהוא בעצם על הורים ששוכלים את בנם ואיך הם מתמודדים. יבבתי מול המסך כל הסרט ואחריו. ולגבי הנסיונות הקצת מגוחכים של הסביבה לנחם, אין מה לעשות, ומצד שני אני שמחה שהסביבה שלי לא מורגלת לנחם. אבל אני הרגלתי את החברות שלי להקשיב לי כשאני מדברת על אחותי, בלי שהן יצטרכו לרחם עליי. הן פשוט איתי "שם" בשיחה, מקשיבות. לא מרחמות. הן פשוט איתי. שבת שלום גם לך, שנט היקר. נשיקות, רויטל.

 

[שנט]

חס ושלום מלרחם

כבר הבהרתי לכמה חברים שאם אני מזהה נימה דקה של רחמים, זה יבאס אותי יותר מכל דבר אחר שהם יעשו... טוב שהסביבה לא מורגלת לנחם, אבל אצלי לפחות היו כאלה ששברו שיאי גינס של חוסר טאקט... אין ספק שעם אילו שפשוט נמצאים לידי, ולא מתנהגים בצורה חרדית בגלל המצב, הכי כייף לי איתם...

 

[BooBee]

אני גם חושבת שזה קצת עניין של זמן

אחרי שנתיים וחצי כבר התרגלו אצלי. גם לציניות הקיצונית, גם לנזקקות שמגיעה לפעמים, ובטח לדברים שיש לי להגיד עליה. ואלה שנמצאים לידי(בעיקר נמצאות, האמת, עם החברות שלי אני הרבה יותר קרובה)כבר מכירים אותי לפני ומקבלים אותי אחרי באותה מידה, למרות שלפעמים אני יכולה להיות נוראית...

 

[שנט]

בנתיים אני מנסה להשהות את הצינות...

לפחות עם מי שאני פחות קרוב אליו... ורשימת האנשים מאוד השתנתה מאז המקרה. כמו אצלך, ובאופן מאוד צפוי, דווקא לאלה שנקשרתי יותר אני מתנהג לפעמים באופן פחות חביב. יש ימים שבאופן אבסורדי אני מרגיש שמרוב שהווריד על סף פקיעה אני רגוע יותר מתמיד... שנט

 

[Curious]

לא לשווא..../images/Emo142.gif../images/Emo24.gif../images/Emo20.gif

נאמר (בין היתר) על האושר, שאושר זה כשמקשיבים לך (באמת).

 

[קוויני]

האושר שבהקשבה

אכן האמת בדבריך הודיתי לחברי ולמכרי על התמיכה האדירה שקיבלתי מהם בעצם ההקשבה והסבלנות אלי. שאר המנחמים שבאו אלינו, חלקם היו נחמדים ועיניניים וחלקם "התעלו על עצמם" באמירות לא לעינין. אני חושבת שאדם שבא לנחם פשוט לא יודע איך לעשות זאת. נאמר הרי - אין חכם כבעל ניסיון, ומי שלא חווה אבל קרוב "מתבלבלות לו המילים",או אותם אלו שממש רוצים לנחם אבל יוצא להם דבר אחר. כמו אותו חבר טוב שאמר לי ביום ההלויה של בעלי שעכשיו אני צריכה למצוא בן-זוג חדש. הוא אמר מנקודה טובה אבל זה נשמע נורא. ביי קוויני

 

[מיאו]

אם יורשה לי לעשות אואטינג קטנטן

אז מה שהיה הכי חזק לי בסרט שנט שלי הוא שראיתי אותו איתך. ומה שהיה לי הכי מרגש זה שיצאנו מהסרט ובמבט אחד אמרתי לך "אתה חושב על מה שאני חושבת שאתה חושב" ?? ושנינו ידענו שלא צריך להגיד עוד כלום. אני אוהבת אותך סתם שתדע.

 

[שנט]

מיאול'ה

מהי השתיקה אם לא מילים? אומנם אני חבר חדש יחסית במועדון, אבל שמתי לב שלך היה לא פחות קשה מאשר לי. חכמים מאיתנו אמרו ש"אין אדם מת אלה בעבור אישתו, ואשה לבעלה..." חבל רק שלא הייתה לי ההזדמנות לשאול אותך, האם המחשבות שלנו נפגשו... אוהב אותך יותר, סתם שתדעי

 

[Star_Dust]

שמחתי לקרוא

שיש לכם זה את זו, זו את זה. זהו הדבר הכי חשוב... מישהו לחלוק איתו, מישהו לדבר איתו ללא מילים, מישהו שרק יראה אותך ויבין, מישהו שרוצה שיהיה לך טוב, מישהו שישמור עליך מהפחד שלך, מהכאב שלך ומכל העולם. חבר אמיתי.

 

[אחת מהצד]

איך את

עושה לי את החיוך הזה? אה?! אפילו הדחליל הטמבל נראה פתאום מתאים

אז

שמח וענק.