בבלבול מתמשך
New member
אודה להכוונה
אני כבר זמן רב מחפשת את עצמי, מחפשת כיוון, מחפשת טיפול... ולא מוצאת אף אחד מהם.
התייעצתי לפני זמן מה באחד הפורומים האחרים, וקיבלתי כמה רעיונות, אבל זה לא התקדם לשום מקום מאז, ובמקרה מצאתי את הפורום
המקסים הזה, שלא ידעתי על קיומו, ונראה לי כמקום מתאים להתייעצות.
אני מתנצלת מראש על הניק החדש והסמוי, אני כותבת די הרבה בפורומים אחרים ולא מעוניינת להחשף...
אני אפילו לא יודעת איך לתאר את התחושות שלי. פשוט אנסה לספר מההתחלה...
כל חיי הייתי בן אדם רגיש. רגיש ומרגיש.
הייתי מתרגשת בקלות, נעלבת בקלות, שמחה בקלות, בוכה בקלות. אדם. עם קשת של רגשות.
תמיד הרגשתי נורא מחוברת לעצמי. יודעת לנתח את עצמי. יודעת לשנות את עצמי כשרציתי והרגשתי צורך.
אבל במהלך השנים האחרונות משהו השתבש...
אני אפילו יודעת למה. הייתה לי תקופה קשה, שבה הכל היה פשוט יותר מדי. בזמן קצר מדי חוויתי קושי כלכלי,
קושי בלימודים בהם למדתי, חתונה שלי שאורגנה ממש מהר בלחץ של זמן, אבדנים במשפחה, מחלה של ההורים, ועוד כמה דברים קטנים...
הכל היה פשוט יותר מדי, בזמן קצר מדי.
לא ידעתי איך להתמודד עם הכל, ופשוט התנתקתי רגשית.
עברו כבר כמה שנים מאז (כשלוש -ארבע שנים), אבל אני פשוט לא מצליחה לחזור לאדם שהייתי.
אני מנותקת, אין לי מושג מי אני, אני לא ממש *מרגישה*.
אני לא נעלבת, אני לא בוכה. זה אולי טוב, אבל באותה המידה - אני גם לא מאושרת, לא שמחה.
אפילו הלידה של בני לא הצליחה להציף אותי רגשית.
ברור שיש רגעים לפעמים בהם הוא מרגש אותי, אבל, אני לא מרגישה את האושר הזה שכולם מדברים עליו, את הלב המוצף,
את האהבה האינסופית.
האמת - אני לא מרגישה אהבה כלל. אני *יודעת* שאני אוהבת. את הוריי, את בעלי, את ילדי. אבל אני לא *מרגישה* את זה.
אני לא מרגישה כמעט כלום.
אני לא נעלבת, לא מתרגשת, לא כלום. אדישה. נותנת לדברים לחלוף לידי.
אני יודעת שהרגשות נמצאים היכן שהו עמוק בפנים, אבל יש מין מסך שמונע מהם לצאת החוצה...
אני לא יודעת אם זה קשור אחד לשני, אבל אני גם מרגישה מותשת. כל הזמן תשושה, עייפה. כבר כמה שנים.
פעם יכולתי לעשות מיליון דברי במקביל. ללמוד, לעבוד תוך כדי בשתי עבודות, להתנדב, לצאת, לטייל וכו'.
היום אני בקושי מצליחה להזיז את עצמי לחמם ארוחת צהריים. לא בא לי לצאת לטייל, ללכת לחדר כושר, לעשות משהו בשביל עצמי.
שמתי לב שבשנים האחרונות גם התפתחו לי בעיות של קשב, ריכוז וזכרון. פעם יכולת המולטי-טסקינג הייתה אחת הגאוות שלי... היום, אם שני
אנשים מדברים אליי בו זמנית, אני פשוט "מאבדת" את זה, חוטפת עצבים ומתנתקת. לא מסוגלת להתמודד עם כמה מקורות רעש, לא מסוגלת
להתרכז לאורך זמן, לא מצליחה לזכור כמעט שום מידע חדש... המוח שלי פשט הפך לעיסה.
אני לא רוצה להמשיך לחיות כך את חיי. אני חושבת שלא מגיע לי לחיות כך, וגם לבעלי וילדיי מגיע יותר.
אני כבר זמן רב חושבת לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל אני לא בטוחה שזה הדבר שיתאים לי ביותר.
אולי יש טיפול אחר שתוכלו להמליץ עליו? משהו שהוא לא בהכרח "לשבת על ספת המפסיכולוג ולדבר", אלא משהו יותר דינאמי?
אין לי מושג אפילו מה, כי אני ממש לא מכירה שום שיטות.
המליצו לי על שיטת "התמקדות" שנראית לי כמו משהו שכדאי לבדוק, אבל עדיין לא הצלחתי למצוא מטפל באזור מגוריי.
אני אשמח לשמוע מכן כל עצה, תובנה, הערה, הארה.
אני "מתבחבשת" עם הנושא הזה כבר שנים, והגיע הזמן לעשות מעשה.
אני כבר זמן רב מחפשת את עצמי, מחפשת כיוון, מחפשת טיפול... ולא מוצאת אף אחד מהם.
התייעצתי לפני זמן מה באחד הפורומים האחרים, וקיבלתי כמה רעיונות, אבל זה לא התקדם לשום מקום מאז, ובמקרה מצאתי את הפורום
המקסים הזה, שלא ידעתי על קיומו, ונראה לי כמקום מתאים להתייעצות.
אני מתנצלת מראש על הניק החדש והסמוי, אני כותבת די הרבה בפורומים אחרים ולא מעוניינת להחשף...
אני אפילו לא יודעת איך לתאר את התחושות שלי. פשוט אנסה לספר מההתחלה...
כל חיי הייתי בן אדם רגיש. רגיש ומרגיש.
הייתי מתרגשת בקלות, נעלבת בקלות, שמחה בקלות, בוכה בקלות. אדם. עם קשת של רגשות.
תמיד הרגשתי נורא מחוברת לעצמי. יודעת לנתח את עצמי. יודעת לשנות את עצמי כשרציתי והרגשתי צורך.
אבל במהלך השנים האחרונות משהו השתבש...
אני אפילו יודעת למה. הייתה לי תקופה קשה, שבה הכל היה פשוט יותר מדי. בזמן קצר מדי חוויתי קושי כלכלי,
קושי בלימודים בהם למדתי, חתונה שלי שאורגנה ממש מהר בלחץ של זמן, אבדנים במשפחה, מחלה של ההורים, ועוד כמה דברים קטנים...
הכל היה פשוט יותר מדי, בזמן קצר מדי.
לא ידעתי איך להתמודד עם הכל, ופשוט התנתקתי רגשית.
עברו כבר כמה שנים מאז (כשלוש -ארבע שנים), אבל אני פשוט לא מצליחה לחזור לאדם שהייתי.
אני מנותקת, אין לי מושג מי אני, אני לא ממש *מרגישה*.
אני לא נעלבת, אני לא בוכה. זה אולי טוב, אבל באותה המידה - אני גם לא מאושרת, לא שמחה.
אפילו הלידה של בני לא הצליחה להציף אותי רגשית.
ברור שיש רגעים לפעמים בהם הוא מרגש אותי, אבל, אני לא מרגישה את האושר הזה שכולם מדברים עליו, את הלב המוצף,
את האהבה האינסופית.
האמת - אני לא מרגישה אהבה כלל. אני *יודעת* שאני אוהבת. את הוריי, את בעלי, את ילדי. אבל אני לא *מרגישה* את זה.
אני לא מרגישה כמעט כלום.
אני לא נעלבת, לא מתרגשת, לא כלום. אדישה. נותנת לדברים לחלוף לידי.
אני יודעת שהרגשות נמצאים היכן שהו עמוק בפנים, אבל יש מין מסך שמונע מהם לצאת החוצה...
אני לא יודעת אם זה קשור אחד לשני, אבל אני גם מרגישה מותשת. כל הזמן תשושה, עייפה. כבר כמה שנים.
פעם יכולתי לעשות מיליון דברי במקביל. ללמוד, לעבוד תוך כדי בשתי עבודות, להתנדב, לצאת, לטייל וכו'.
היום אני בקושי מצליחה להזיז את עצמי לחמם ארוחת צהריים. לא בא לי לצאת לטייל, ללכת לחדר כושר, לעשות משהו בשביל עצמי.
שמתי לב שבשנים האחרונות גם התפתחו לי בעיות של קשב, ריכוז וזכרון. פעם יכולת המולטי-טסקינג הייתה אחת הגאוות שלי... היום, אם שני
אנשים מדברים אליי בו זמנית, אני פשוט "מאבדת" את זה, חוטפת עצבים ומתנתקת. לא מסוגלת להתמודד עם כמה מקורות רעש, לא מסוגלת
להתרכז לאורך זמן, לא מצליחה לזכור כמעט שום מידע חדש... המוח שלי פשט הפך לעיסה.
אני לא רוצה להמשיך לחיות כך את חיי. אני חושבת שלא מגיע לי לחיות כך, וגם לבעלי וילדיי מגיע יותר.
אני כבר זמן רב חושבת לפנות לטיפול פסיכולוגי, אבל אני לא בטוחה שזה הדבר שיתאים לי ביותר.
אולי יש טיפול אחר שתוכלו להמליץ עליו? משהו שהוא לא בהכרח "לשבת על ספת המפסיכולוג ולדבר", אלא משהו יותר דינאמי?
אין לי מושג אפילו מה, כי אני ממש לא מכירה שום שיטות.
המליצו לי על שיטת "התמקדות" שנראית לי כמו משהו שכדאי לבדוק, אבל עדיין לא הצלחתי למצוא מטפל באזור מגוריי.
אני אשמח לשמוע מכן כל עצה, תובנה, הערה, הארה.
אני "מתבחבשת" עם הנושא הזה כבר שנים, והגיע הזמן לעשות מעשה.
