המאמר
האיש שהשפיע על המערב כמעט כמו התנ"ך
שייקספיר שאב ממנו השראה, קפקא למד ממנו ובנג'מין בריטן הלחין אותו לאבוב — המשורר הרומי פּוּבְּלִיוּס אוֹבִידִיוּס נָסוֹ החדיר את המיתולוגיה היוונית ללב התרבות המערבית והשפיע עליה עמוקות. "מטמורפוזות", יצירתו המשמעותית ביותר, שמבחר קטעים מתוכה תורגם לאחרונה לעברית, רלוונטית היום יותר מתמיד
נועה מנהיים
20.01.2016 06:00
רוצה עור פנים צח ובהיר? ערבבי קילו שעורה עם קילו עלי בקיה קצוצים ועשר ביצים. יבשי את התערובת באוויר הפתוח ואז כתשי אותה לאבקה באבן ריחיים (עדיף כזו המונעת על־ידי חמור סבלני). גרסי את הקרניים הראשונות שהשיל אייל תאוותני, והוסיפי 20 גרם מהן לתערובת. סנני. הוסיפי תריסר פקעות נרקיסים קלופות וחצי קילו דבש. מעכי הכל במכתש שיש. "פניה של כל אשה שתשתמש במשחה הזאת יזהרו יותר מהמראה שלה", מבטיח מחבר המתכון, שהיה לא אחר מהמשורר האהוב ביותר על שייקספיר, האיש שהחדיר את המיתולוגיה היוונית ללב התרבות המערבית והשפיע על צ'וסר וקפקא, סרוונטס ופרויד — פובליוס אובידיוס נסו.
"טיפוח פני האשה" או "אמנות היופי" לא היה מחיבוריו הידועים יותר, ורק מאה שורות ממנו שרדו, אך בהן הוא מחקה את סגנונו כבד הראש של וירגיליוס הנערץ, תוך שהוא ממליץ לנשים בקלילות כיצד לשמר את יופיין ולטפל בפניהן, גם אם הן מתגוררות בפרובינקיות מרוחקות שבהן איש אינו רואה אותן. הקוסמטיקה הנשית היתה כנראה נושא קרוב ללבו, שכן אפילו באחד משיריו הארוטיים הוא מתרה באהובתו לבל תמשיך לצבוע את שערה, "ולא — ינשור במהרה. קירחת תיוותרי".
[אפולו רודף אחרי דפנה - מיתולוגיה]
"אפולו רודף אחרי דפנה", פאולו ורונזה (1565-1560). גם את המיתוס הזה חייבים לאובידיוס
ייתכן שחרוזים ממין זה היו אלה שגרמו לאביו של אובידיוס לחשוב שהוא עוסק בזוטות: "מה בצע בהבל בחרת? הומרוס, שׂר השירה, הון לֹא צבר בשיריו!" (תירגם עמינדב דיקמן) מצטט אותו בנו באחת מיצירותיו האוטוביוגרפיות יותר. האב רצה שבנו ישתמש בכישרון הרטורי שלו בשירות לשון החוק, אך המוזות איוו לעצמן משכן בלבו של נסו הצעיר, והוא סירב להתכחש להן, גם כאשר סיבכו אותו בצרות צרורות עם אותו חוק שאביו הועיד אותו לשרתו.
היו אלו ימי שלטונו של אוגוסטוס, שהגן בלהט על קדושת הנישואים בעודו מורעל על־ידי רעייתו המסורה, ליוויה. ובעת שהקיסר יצא חוצץ נגד ההפקרות האורבנית הנהנתנית שפשתה ברומא בעזרת חקיקה אגרסיבית נגד ניאוף, פירסם אובידיוס את "אהבים", "אמנות האהבה" ו"רפואות האהבה", שבהם הוא משיא עצות לגברים ולנשים בדבר יתרונותיהן של תנוחות משכב ומכניס אותם בסודות הפיתוי.
אין לדעת אם חיבורים אלו הבעירו את חמתו של השליט, או שמא ניהל אובידיוס רומן עם אחת מבנות משפחתו של אוגוסטוס, כפי שהוא רומז באחד משיריו, אבל בשנת שמונה לספירה הוא הוגלה בצו קיסרי לפינה חשוכת אלים של האימפריה, על חופי הים השחור. בזעמו ובתסכולו השליך לאש את יצירתו החשובה והגדולה ביותר, שכתיבתה כמעט נשלמה, אך למזלה של תרבות המערב לדורותיה, הפקיד מבעוד מועד עותקים של ה"מטמורפוזות" בידי כמה מידידיו.
[אובידיוס]
אובידיוס. דבר איננו נחThe New York Public Library
הסופרת האמריקאית אדית המילטון הודתה כי "רוב סיפורי המיתולוגיה הקלאסית מושתתים בעיקר על... אובידיוס", וכינתה אותו "תמצית המיתולוגיה". "מטמורפוזות" הוא המקור הראשון לכמה מהמיתוסים הידועים ביותר שהגיעו עד ימינו, כמו סיפור אהבתו של אפולו לדפנה, או המעשה באכו ונרקיסוס, המופיעים שניהם ב"והיא הפכה ל..." — מבחר מתוך "מטמורפוזות", שבחר ותירגם שמעון בוזגלו וראה עתה אור בספרון קטן ויפהפה בהוצאת אבן חושן (תרגום מלא של 15 ה"ספרים" שמרכיבים את היצירה ראה אור בעברית ב–1965 בתרגום שלמה דיקמן).
אובידיוס הצליח לשזור את כל העושר המיתי של העולם הקלאסי והמזרח הקרוב בעידנים שקדמו לו לכדי מבוך מתפתל, אסוציאטיבי יותר מנראטיבי, דינמי ורב פנים, שכולו מציית לצו אחד ויחיד — זה של התמורה. ב"מטמורפוזות" נתון הקוסמוס כולו, מרגע בריאתו, במצב תמידי של תנועה. דבר אינו נח. הכל נזיל, זורם ומשתנה ללא הרף: פסלים לנשים, גברים לאבנים, אלים לבעלי חיים, בני אדם לאיתני טבע, נערות לפרחים, נערים למעיינות.
הגלגולים האינסופיים הללו מעלים שוב ושוב שאלות של זהות ומהות. מה מותר האדם כאשר הוא הופך, פשוטו כמשמעו, לבהמה? מה נותר מאישיותנו ומאנושיותנו כאשר אהובה הופכת לעץ, אל הופך לגשם, מלך הופך לזאב? הקשר בין הרוח והבשר מופיע במלוא הודו והדרו כבר במשפט הפתיחה של "מטמורפוזות": "נפשי לוחצת עלי לספר על גופים ששונו לצורות חדשות". הנפש דוחקת בגוף ואילו הגוף אינו אלא צורה. אך האם מדובר רק בשינוי של הצורה הזאת? או שמא גם התוכן משתנה? ואולי דווקא שינוי הצורה מאפשר לאמת הפנימית, הלוחצת, לצאת לחופשי?
יצירתו של אובידיוס רוויה ביצרים קדומים, בסטיות פולימורפיות ובפלואידיות מגדרית — נערה הופכת לנער כדי להינשא לאשה שהיא אוהבת, זכר ונקבה מתאחדים לבשר אחד, דו־זוויגי, נשים הרות לשוורים, אבות שוכבים עם בנותיהם, אמהות מטורפות קורעות את בשר בניהן לגזרים וגברים מקוללים אוכלים את בשרם שלהם.
אבל מתוך ריבוי שינויי הצורה הללו עולה הכרזה מהדהדת בדבר אחדות הקיום — שכן אם כל דבר יכול להפוך לכל דבר אחר, הרי שהכל אותו דבר. ייתכן שמתוך אמונה זו מצא עצמו אובידיוס, באחרית ימיו, מטיף לצמחונות. שהרי אם אל יכול להתגלגל בפר ואדם יכול להשתנות לדג, כיצד אפשר להצדיק את אכילתם?
המשורר טד יוז, שתירגם באופן חופשי ולירי את אובידיוס לאנגלית, כתב בהקדמה שלו ל"Tales from Ovid", כי "סיפוריו על פיתוי, גילוי עריות, רצח ילדים, אונס, טרנסקסואליות וחוסר היציבות של הזהות דוברים היישר אל האובססיות העכשוויות שלנו". אבל דומה כי כל דור ודור הופך בו והופך בו, ומוצא בו מה שדובר אליו, ישירות. "אין יצירה קלאסית אחרת... שהשפעתה על הספרות המערבית היתה גדולה יותר", הצהיר אחד מחוקריו. "ייתכן שהמתחרה היחיד שלו בעוצמה והיקף ההשראה הוא התנ"ך".
ייתכן שהסיבה לנצחיותן של ה"מטמורפוזות" נובעת מהתנודה התיאולוגית הטקטונית שהחלה להתרחש בימי חייו של אובידיוס, שנולד שנה לאחר הירצחו של יוליוס קיסר ושיגשג בתקופתו של ישו, האיש שעבר בעצמו מטמורפוזה מורכבת — בשרו הפך ללחם ודמו ליין. משהו מתנופתה של המטוטלת העצומה הזאת, מהפוליתאיזם אל המונותאיזם, השתמר ב"מטמורפוזות", שנפתחות ברגע שבו אל עליון אחד בורא את היקום, ורצופות בביקורת על שרירותם ואכזריותם של האלים, או שמא של האדם שיצר אותם.
[זיגמונד פרויד]
זיגמונד פרוידאי–פי
ייתכן שכוחה של היצירה אצור באמיתות הפסיכולוגיות העמוקות, שבאות בה לידי ביטוי בשרני וטמיר כאחד — פרויד מצא בה האנשה של קיבעונות סקסואליים ויונג זיהה בה ארכיטיפים של התת־מודע הקולקטיבי. וייתכן גם, שמהרגע שהדף אובידיוס את האבן הפיוטית הזאת מקצה הצוק, היא לא מפסיקה להתגלגל, סופחת וסוחפת אליה, בדרכה, עוד ועוד עיבודים, שינויים, תמורות, מחוות והשפעות, שרק מגבירות את כוחה.
יצירותיהם של הסיודוס, הומרוס, אוריפידס ועוד רבים התגלגלו לתוך "מטמורפוזות", שהתגלגלו לתוך "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר ולתוך "דקאמרון" של בוקאצ'ו, משם קיפצו ל"רומיאו ויוליה" ול"חלום ליל קיץ" של שייקספיר, שעליו אמר אחד מבני זמנו, כי "בו חיה רוחו השנונה של אובידיוס". הרוח שהתגלגלה בשייקספיר שכנה גם באחד ממדורי ה"תופת" של דנטה וביקרה את סרוונטס. ג'יימס ג'ויס ציטט ממנו, קפקא למד ממנו ובנג'מין בריטן הלחין אותו לאבוב.
ברניני הפך את הבשר ודם שלו לשיש נושם בפסל "אפולו ודפנה", והשירה שלו הפכה למחזהב"פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שואו, למחזמר "גברתי הנאווה" של אלן ג'יי לרנר, וממנו אל מסך הקולנוע בסרטו של ג'ורג' קיוקור. הסופר האוסטרי כריסטוף ראנסמייר שלח את קוטא, גיבורו, לחיפוש אחר אובידיוס בגלותו, ביצירתו היפהפייה והסוריאליסטית "העולם האחרון" והסופרת א"ס באייט התעמקה במיתוס על ירידתה של פרספונה אל השאול.
ה"מטמורפוזות" חדרו בצורה כה מושלמת אל הדנ"א התרבותי של המערב, עד שאובידיוס עצמו כמעט שנטמע בו לחלוטין. אף שרבים מהמיתוסים שכלל בהן הגיעו ממקורות קדומים יותר, גרסאותיו הפכו לצורות המוסכמות שלהם, העתקים שמקורם נשכח. שינויי הצורה שלו חיים בכל הד החוזר מצלעות ההרים, בכל עלה דפנה, בכל נרקיס המרכין ראשו מעל לביצה, משחרים במבוך הדמיון האנושי כמו המינוטאור, מתגלגלים שוב ושוב, לנצ
