אובדן
עוד מעט חודש שאמא שלי איננה ואני בת 30, ומרגישה עוד ילדה וכל כך לבד בעולם, נכול יש לי בעל ילדה ושתי כלבות אפילו אבל הקשר שהיה לי איתה זה משהו ששום קשר אחר לא יוכל להחליפו, ואני יושבת על המחשב וברקע חזרות מאחד מבתי ספר הקרובים חזרות לטקס יום העצמאות, שירי שמחה וגיל ואני שואלת את עצמי למממממממממממממממממה? למה כל הכאב הזה, למה לתת ובבת אחת לקחת, למה לא נפרדנו, למה לא ידעתי שזה הסוף אפילו לא ניחשתי חשבתי שזה איזו שפעת שתעבור לא קראתי את התמונה שכולם קראו והגעגועים אוי כמה הם רבים וכואבים ושום זיכרון לא מרפא את הכאב ולא ממעיט ממנו, אומרים כולם הפצע מגליד אך החור נשאר מעט פתוח, באמת? האם ייתכן דבר כזה, אני לא חושבת שאי פעם הפצע הזה יתרפא, אני הולכת לישון איתו וכמה איתו בבוקר שומעת צחוק ושמחה מסביבי ולא מבינה למה כולם צוחקים הרי היום זאת אני ומחר את אולי אתה ואוי כמה שזה כואב, וזה קרה לפני ליל הסדר והיא כל כך חלמה על האירוח באותו ערב, מילאה את הבית בכל טוב אבל לערב ההוא לא הספיקה להגיע, ומה אומרים לנכדה שכל הזמן קוראת לטטה [סבתא] , איפה אגיד לה שהיא נמצאת גם אני לא יודעת הלוואי והיו לי תשובות, הלוואי והייתי יודעת שיום אחד עוד אפגוש אותה אין ספק שהדרך הייתה לי קלה יותר אך כרגע אני לא יודעת איך לחיות את הרגע כך שעל העתיד אין בכלל מה לדבר והחיים כגלגלי שיניים עובדים, וצריך שוב לקום בבוקר , להתלבש, לקחת את הילדה לגן לצאת לעבודה כי יש עוד מי שצריך אותי אבל אינני יכולה להפסיק לחשוב על גלגלי השיניים כיצד הם עובדים והאם בעוד ככה וככה שנים גם הבת שלי תמצא את עצמה יושבת וכותבת מילים דומות כאן או במקום אחר וכואבת כאב שהוא בל יתואר כאב של האובדן הגדול ביותר אובדן אם.
עוד מעט חודש שאמא שלי איננה ואני בת 30, ומרגישה עוד ילדה וכל כך לבד בעולם, נכול יש לי בעל ילדה ושתי כלבות אפילו אבל הקשר שהיה לי איתה זה משהו ששום קשר אחר לא יוכל להחליפו, ואני יושבת על המחשב וברקע חזרות מאחד מבתי ספר הקרובים חזרות לטקס יום העצמאות, שירי שמחה וגיל ואני שואלת את עצמי למממממממממממממממממה? למה כל הכאב הזה, למה לתת ובבת אחת לקחת, למה לא נפרדנו, למה לא ידעתי שזה הסוף אפילו לא ניחשתי חשבתי שזה איזו שפעת שתעבור לא קראתי את התמונה שכולם קראו והגעגועים אוי כמה הם רבים וכואבים ושום זיכרון לא מרפא את הכאב ולא ממעיט ממנו, אומרים כולם הפצע מגליד אך החור נשאר מעט פתוח, באמת? האם ייתכן דבר כזה, אני לא חושבת שאי פעם הפצע הזה יתרפא, אני הולכת לישון איתו וכמה איתו בבוקר שומעת צחוק ושמחה מסביבי ולא מבינה למה כולם צוחקים הרי היום זאת אני ומחר את אולי אתה ואוי כמה שזה כואב, וזה קרה לפני ליל הסדר והיא כל כך חלמה על האירוח באותו ערב, מילאה את הבית בכל טוב אבל לערב ההוא לא הספיקה להגיע, ומה אומרים לנכדה שכל הזמן קוראת לטטה [סבתא] , איפה אגיד לה שהיא נמצאת גם אני לא יודעת הלוואי והיו לי תשובות, הלוואי והייתי יודעת שיום אחד עוד אפגוש אותה אין ספק שהדרך הייתה לי קלה יותר אך כרגע אני לא יודעת איך לחיות את הרגע כך שעל העתיד אין בכלל מה לדבר והחיים כגלגלי שיניים עובדים, וצריך שוב לקום בבוקר , להתלבש, לקחת את הילדה לגן לצאת לעבודה כי יש עוד מי שצריך אותי אבל אינני יכולה להפסיק לחשוב על גלגלי השיניים כיצד הם עובדים והאם בעוד ככה וככה שנים גם הבת שלי תמצא את עצמה יושבת וכותבת מילים דומות כאן או במקום אחר וכואבת כאב שהוא בל יתואר כאב של האובדן הגדול ביותר אובדן אם.
