אובדן הזהות

[איש אמוציונאלי]

אוהב את אזנבור

אבל יותר את ז'ק ברל. איזה קול, איזה אישיות, איזה הבעות. וכמה, כמה רגש. הבאתי לך סוכריות אהובתי, אומנם פרחים יפים יותר אך הפרחים נובלים בדרך כלל והסוכריות כה טעימות.
לא עשיתי "התקה". ואולי כן, לא יודע. התאהבתי. זה לא היה יכול לקרות אם לא היתה משיכה. ואני נמשך. לא דומה אחות אחת לשניה כלל. אני מאמין שהרגש היה כל הזמן ברקע בעצמת מינימום. ואז התפרץ במלוא עוצמתו. לא מאמין שאוכל "לכבות" את אהבתי. מעולם לא הרגשתי דבר כזה. זה מטורף לגמרי. וזאת יחד עם אהבתי הגדולה לאהובתי. איך יצאת מהלולאה? למה יצאת? מי לא רצה מה? דברי אלי. אולי אלמד ואחכים. למרות שבעינייני הלב - השכל הולך לישון.

 

[איש אמוציונאלי]

לא הבנתי כלום

מה הבנתי:
יש איש אחד שקירבתו אלייך לא ברורה והתחלת לקיים איתו יחסים. היה לך מאד טוב איתו ומאיזו שהיא סיבה (אולי היחסים אסורים, קרי הוא נשוי) הפסקתם למרות שהיה מאד טוב. ועכשיו הקטע המעניין: הוא עודד אותך להפגש עם אחרים למרות שהיה לכם מאד טוב. כנראה לא סתם לא הבנתי כלום. את מסובבת את הסיפור מאיזושהיא סיבה והוא הופך להיות מאד לא ברור. תנסי להכנס לפוקוס. אצלי הכל מאד פשוט. אני אוהב את אהובתי. אני מאוהב באנסטזיה. אם יקרה הנס ואנסטזיה תגיד כן - אני אהיה מאושר לנצח.

 

[איש אמוציונאלי]

נראה שהבנתי

נרד מזה. זכותך המלאה להיות מאושרת. כל דבר שיכול לעזור ולעבור את הכאב הנורא ולא פוגע באנשים אחרים.
והכאב הוא נורא. אני לא מאמין שזה קורה. גם במסגרת הסייגים שהצבתי לעצמי אין לי יותר מידי מרחב תימרון.
אני יודע בוודאות שיהיה יותר גרוע. אבל אני מרשה לעצמי לפנטז על התסריט האופטימי. לגיל יש משמעות וכן גם לאופי.
לא כולנו ג'ו. היא בהחלט נושאת הלפיד. אישה אמיצה.

 

[gorgiare]

גם אני התאהבתי

באהבה חסרת סיכוי.
חסרת סיכוי, כי הוא היה ועדיין נשוי.
היום הוא חבר טוב.
מזכיר קצת את הסיפור שלך יעל,
אבל.....
לא גיליתי לו.הרי הוא נשוי.אז זה בלתי אפשרי, ככה שלא
ממש קיימנו יחסים. רק חברות....
קצת מזכיר אותך זרובבל.
אני שילוב של שניכם.....
אז כולנו קצת בכל זאת ג'ו וג'ו היא קצת בכל זאת כולנו.
לא נושאת לפיד ולא אמיצה ולא בטיח....

 

[איש אמוציונאלי]

אובדן הזהות

(קונילמל)
אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני אני
אז מי אני בכלל
לפחות לא מגמגם לפחות רהוט. אבל כל זהותי היתה היא, אהובתי. ועכשיו היא איננה וגם זהותי אבדה. מנסה להיזכר מי הייתי. מנסה להבין מי אני רוצה להיות. אבל כל ישותי מסתערת עוד פעם להיות של...
צודקת ג'ו. לפני הכל חזור לעצמך. אבל יש בי תחושת דחיפות. אין זמן. עוד מעט שוב יקרה אסון. העולם ימשיך לקרוס מסביבי. הורים. אמא של אהובתי .... אנסטזיה! כל יום חשוב ואני צריך להתארגן לאט לאט. אני מתוח לא רגוע. דרוך. יודע שצריך לעשות. לא לוותר. אבל מה לפני מה. אני לא סופרמן. האהבה לאנסטזיה צורכת ממני משאבים גדולים. מכלה אותי. הטיפול בהורים מתיש אותי. והדאגה ל"ביית". וכן ... אני אמור לעבוד, במרבית שעות היום. אז רגע אחד אני בדיכי ורגע שלאחריו סתם פסיכי. נגמר עידן ה"מובן מאליו". עכשיו זו מלחמת הישרדות. להיות או לחדול. אני עדיין פה.

 

[yamkachol]

איש יקר,

מתחבר מאוד להגיגך.
אכן הזהות שלנו, משתנה עקב האובדן.
שינויים הינם תקופה קשה.
אתה מתמודד.
אתה שורד.
אינך "סתם פסיכי",
ואינך "פסיכי עם תעודה".
אתה אדם במשבר.
אתה חי ואתה מתמודד עם הצונמי ששוטף אותך, סוחף אותך.
אתה דואג להוציא את הראש אל מעל למיים, כדי לנשוםםםםםםםםםם.
אתה חי, נושם ובועט (ושוחה).
אינך יודע, (אולי)
אינך מודע (אולי)
איך במסע אל הלא נודע, אתה במקום אחר.
אתה מתקדם.
מפלס לך את דרכך בג'ונגל של ההישרדות בתקופת האבל.
אתה מעבד את האובדן.
זה סיוט,
ואתה מתקדם.
"בודק נזקים - ומשקם".

מסכים עם ראייתך, "אני לא סופרמן".
בכך אינך מלחיץ את עצמך ב"אני צריך / חייב / מוכרח".
אלא מבין ש"כדאי".
אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול - וזה הרבה.
אתה חי במצב מאוד מאוד מורכב ודורש.
ואתה ראוי להערכה על כך.
כן, לדעתי, מתאים שתנצל הזדמנות זו, לטפוך לעצמך על השכם.

אכן, המשבר הזה, גורם לנו להגיע לכל מיני מקומות במחשבותינו והרגשותינו - שנותנים לנו להרגיש "פסיכים".
הרגשה, לא כל כך נעימה.
כן, ברגע, שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, אנו פתאום מבינים עד כמה הייתה משמעותית, טובה והעניקה לנו - ואנו כלל לא היינו מודעים אליה ולתרומתה לחיינו.
אנו לומדים להעריך מה שיש, כפי שהגדרת : נגמר עידן ה"מובן מאליו".

חיבוק וירטואלי.
חגי