אובדן בן זוג

[אלכסנדרה ד]

אובדן בן זוג

ערב אוב אנשים, זאת פעם ראשונה שאני מבקרת בפורום שלכם. חשבתי שאוכל לשאול משהו (האנונימיות הנפלאה של הרשת), ואולי אף לקבל עצה או מעט עזרה. אז תודה מראש. אני בת 29. איבדתי את בן זוגי לפני פחות משנה, לאחר תקופה ארוכה ומאושרת מאוד של חיים משותפים. כעת אני נאלצת להתמודד עם סביבה של אנשים הרוצים בטובתי (מכל הלב, אני משוכנעת), אשר דוחפים אותי "למצוא מישהו". אני יודעת שאני צעירה, ושכל החיים לפני, ועוד כמה עשרות קלישאות טיפשיות, שרק מי שעבר מוות של אדם קרוב יודע עד כמה הן ריקות מתוכן ברגעי הבדידות. אז איך מתמודדים עם כל זה? מה אומרים לאנשים? ואיך מצליחים להרים את העיניים ולהביט לעבר האופק, בתקווה שהוא יתבהר יום אחד?

 

[s h o o s h a]

אובדן והתחדשות

קשה היא פרדה מאהוב בעקבות מותו וקשה ההחלמה והתאוששות מהכאב. כי הזכרונות מלווים אותך, אבל הם ילוו אותך כל ימי חייך. אובדן של אהוב לא מאבד עמו את הזכרונות והימים הטובים שהיו יחד אלא שהאחרונים נשמרים בתוך"כספת" מיוחדת ונמצאים בה לאורך כל ימי חיינו. וכיום, קצת פחות משנה לאחר אובדנך, את כנראה עדין בשלב ההתאבלות. מותר לך. כי לכל אדם הזמן שלו לשאת עמו את אבלו. אין הגדרה מדוייקת לזמן הזה. מובן לי גם ה"צורך" של הקרובים אליך "למצוא לך שידוך". כוונתם טובה אבל הם לא מבינים. אז מה אומרים לאנשים? בדיוק כפי שאמרת לנו, האנונימיים לחלוטין עבורך - "...רק מי שעבר מוות של אדם קרוב יודע עד כמה הן (ההצעות) ריקות מתוכן ברגעי הבדידות..." חושבת שאם תאמרי זאת כך, די יניחו לך לנפשך. מאידך, תמיד תוכלי לומר "תודה" ולהמשיך הלאה. אבל דבר אחד מאד מאד חשוב לי לומר לך - אל תשקיעי עצמך באבל, אל תשקעי בזכרונות ונסי לחיות אותם, להחיות אותם. כאמור, קחי לך את הזמן להתאבל, לבכות אולם דעי לך שזמן זה ייגמר בשלב מסויים ותחזרי אלינו, אל החיים, אל כל הסובבים אותך, קרובים ורחוקים, החיים והנושמים. השתדלי לחזור לכל עיסוק או פעילות שנהגת לעסוק בו קודם מות אהובך במוקדם ולא במאוחר. חשבי חיובי וכי יש טעם לחייך (גם אם להנציח זכרו של האהוב). שאם לא כן, את מסתכנת באיבוד שפיות דעתך (דעה שלי ולא חלילה קביעה) שכן, בלתי אפשרי, כאמור, לחיות את העבר, עם ועל זכרונות. מאחלת לך, ויודעת, שעוד תזכי לימי אושר בחייך, ימים בהם חיוך יעטר את פנייך והאהוב הרחוק ילווה אותך ממקום משכנו ויהיה מאושר בחלקו על שמצאת את אושרך ואת חיה. (נשמע קלישאי? לא איכפת ... כי אלו החיים). בוקר יפה וקסום לך שושה

 

[זורמת ברוח]

עצוב וכאוב

אבל חייבת להמשיך הלאה והאופק בהיר ונפלא היי חזקה וקחי את הזמן שלך

 

[ניצת שושן]

ברוכה הבאה אלכסנדרה ../images/Emo140.gif

לאבד אדם אהוב זה עניין לא קל אין כללים , אין חוקים כל אחד עובר את תהליך האבל בדרכו שלו ובזמנו (להבדיל ממך אני איבדתי אח ושמונה שנים לקח לי לעבד את האובדן ולחזור להיות מי שהייתי ). עזבי את הקלישאות ברור לכולנו שסביבתך רוצים בטובתך הסבירי להם שעדיין לא השלמת עם הכאב ואת זקוקה לזמן שלך והאמיני לי יקירה יגיע היום בו השמיים שוב יחייכו השמש תזרח ואת תמשיכי בדרכך אין זה אומר שתשכחי אותו זה אומר שתמשיכי והוא ישאר בפינה חמה בלבך בהצלחה אלכסנדרה

 

[nando]

שלום אלכסנדרה

בניגוד לפרידה שמקורה מהחלטה של אחד או שני השותפים לזוגיות לפרק אותה,הקשר שלך נגע שלא מרצון של אף אחד מכם. שניכם חויתם זוגיות שהטעם אשר נשאר ממנה היה טוב ומתוק. תחושת האובדן היא קשה. הדבר המשותף היחיד שניתן לתת לגרושין ואבדן בן זוג היא כותרת ההתפרקות של מערכת הכרוכה בתהליך אבלות. תהליך שהוא כנראה שונה בשל הנסיבות שמביאות לסיום הקשר. אני לא פסיכולוג, אין לי את הכלים ובכל זאת אני מניח שהנסיבות בהן אדם מגיע לכדי יכולת להכיל מישהו אחר,חדש שאליו יוכל להתפנות ולפתח איתו קשר אינטימי אחרי אובדן כמו שלך שונה מזה של אדם שמתגרש. מבלי להכנס למגוון האפשרויות, הצפיות וההתמודדויות עם גירושין, הרי שכולן מסתובבות סביב פרספקטיבת האגו. מה המשמעויות של זה שאני, או מי שהיה איתי, בחר לסיים את הקשר. הן מסתובבות סביב תהליך הדחיה או ההדחות מ או ע"י מי שהיה בן הזוג. באובדן כמו שלך, לא היה קיים רצון לסיום הקשר,אלא להיפך ! הקשר שתארת היה מפרה ומהנה. בין אם האבדן היה צפוי וידוע מראש (מוות בשל מחלה) או משהו שבא בחטף, עצם האהבה שהיתה לכם מותירה חלל גדול. לא הייתי במקום שבו את עומדת. ובטח התהליך שבו את מפנים מקום לטובת איש חדש שימלא את ליבך הוא שונה. הוא כנראה אף לא יהיה במקום מי שאבדת אלא, בתחילה יעמוד לצידו וברבות הזמן במשך השנים בהצטבר החוויות המשותפות יהפוך כנראה למהות של חייך.(אם תמצאי את הדרך להשלים נפשית עם מה שקרה). עיצה אחת יש לי בוודאות. הן את מכירה את עצמך היטב !!! אל תעשי דבר בכדי לרצות אחרים. אל תעשי דברים שאינך שלמה איתם ומוכנה. העובדה שאת פונה לכאן, מלמדת על כך ששאת כן יודעת להגן על עצמך ולבקש עזרה. אני כן הוסיף קלישאה אחת, הזמן עוזר ומרפא. ואם במשך זמן ארוך מאד לא תצליחי לפנות מקום לאחר, אם אז לא תוכלי לאפשר לאחר להכיל אותך ואת תוכלי להכיל אותו, אזי פני לאדם מקצועי שיעזור לך בזה. מה שבטוח הוא שפרק זמן של שנה אחת, זה עדיין טרי למדי. קחי לך את הזמן, את האויר ואת האור שבחוץ ואל תתני לאיש להלחיץ אותך.

 

[ניצת שושן]

שפו

מורידה בפניך את הכובע איזו תשובה אהבתי

 

[רות 2]

מה שמביאלשאלה אחרת.........

שנה זה פרק זמן ארוך או קצר?????.. להפנמה.. לפתיחות בכל הנוגע לרגשות לאחר ולזוגיות.. האם באמת יש כאן נוסחה?..... מדוע שוב ושוב אני שומעת.... גרוש שנה.... מממ טרי מדיי " "אלמן בסך הכל שנה..ממ טרי מדיי" האם זה מבטא "סך" כללי של כל בעלי הנסיון למינהם.. בגירושים, פרידות ,ואבלים ששנה זה זמן נתון קצר מידי לעיכול ואו לחילופין להתחלה חדשה?... אני מכירה אלמנים ואלמנות שאחרי תקופה קצרה מאוד של אבל.. כבר היו תחת חופה ואו לחילופין כבר מצאו עצמם בתוך זוגיות מאושרת.... ואני מכירה כאלה כמו אימי לדוגמה.... שזוגיות.. גבר ..היא ממנה והלאה.... ולא זה לא קשור להבדלי דורות ומנטליות....

 

[ניצת שושן]

הוא שאמרתי

אין חוקים וגם לא כללים...

 

[nando]

למרות שאנחנו ייצורים תבוניים

ואולי בשל כך, אנחנו כמו כל ייצור חי אחר ערוכים לסוג מסויים של מחזוריות. בחירת פרק זמן תחום ומוגדר של שנה מסייעת בקביעת מטרת ותכנון השגתן. כן כן למרות שמדובר ברגש אני חוזר ואומר תכנון. לא בכדי אם אני לא טועה (אמר זאת מיכלס הסוציולוג),שעבודה עתידה להתבצע בפרק הזמן שהוקצב לה. ולכן, תחימת פרק זמן כמו שנה, מונעת את ההטשטשות של פרקי זמן וגבולות למשהו אינסופי. ברור שזה לא כלל ברזל, אבל כיון שחוית האובדן היא כה כבדה וקשה,לתת פרק זמן מספיק ארוך כמו שנה מסתדרת עם המקצב. בקשר לאותם אלמנים שאת מכירה, ראוי היה לבחון מה היה טיב הקשר שלהם אם זוגתם המנוחה בעת המקרה. ומזה אולי נבין ממה נבעה התאוששותם המהירה.

 

[אלכסנדרה ד]

תודה לכולכם על העידוד המרגש

לא ציפיתי לתגובות כל כך חמות ואמיתיות. אני באמת מעריכה את תשובותיכם. אגב, באשר לשאלות בנוגע לפרק הזמן הדרוש להתאוששות, הרי שהוא שונה מאוד מפרק הזמן הדרוש ליצירת קשר חדש. אסביר למה כוונתי. בעבר, כאשר הייתי שומעת על אלמנים או אלמנות אשר נישאו מחדש כעבור מספר מועט של חודשים, תמהתי על החלטתם. "איך התאוששו כל כך מהר?" נהגתי לחשוב. כעת אני מבינה עד כמה טעיתי. כגודל האובדן, כך גודל התהום שנפערת בחיי בן/בת הזוג שנותרים בחיים. תהום ענקית ושחורה, המאיימת לבלוע אותך אל תוך החשיכה. וכאשר האדם שנותר מאחור מרחף בתוך מלתעותיה של התהום, הוא צמא למצוא תחליף לבן הזוג שאבד. הוא יודע שאין ולא יהיה "תחליף" אמיתי, אבל הוא כל כך מתגעגע, וכל כך סובל בבדידותו, שלעתים הוא נאחז בחבל ההצלה הראשון הנזרק אליו: בן זוג חדש. חלילה, אני לא אומרת שאדם המוצא זוגיות חדשה במהירות אינו אוהב את בן/בת הזוג החדשים, ושהוא עושה זאת מתוך אינטרס. פשוט, ברצוני לומר שהוא לא עושה זאת מפני שלא אהב את האדם אשר הלך ממנו, אלא דווקא משום שאהב אותו מאוד. הגעגועים והכאב מולידים לעתים צאצאים מוזרים, בדמות חתונות חצי שנה אחרי מות האהוב, או נישואין לאחיו/אחותו של האדם שהלך. החיים קשים, אך הם יכולים להיות גם מאוד יפים. חבל שפעמים רבות זה לא תלוי בנו... שוב, תודה על תשובותיכם הכנות.

 

[מייקי69]

ותיצמח לה גיבנת

ככה אני קוראת לזה. לא, אני לא הולכת לדבר על האבדן ועל האבל. קטונתי. אני דווקא מתייחסת לחלק ההוא בשאלתך, הנוגע לסביבה, לתגובות ולציפיות ממך. כל מה שנאמר כאן מעלי - נאמר ברגישות רבה, ובחוכמה רבה. אני רק רוצה להוסיף פן נוסף. את מתהלכת בעולם עכשיו ומימדי ה"גוף" שלך שונים. את אשה שעברה טרגדיה. לא סתם אחת. לא עוד אחת. אלא אחרת. כמו בולטת בנוף סביב. אני זוכרת את הלילות שבהם דיברתי לחברה שלי, שאיבדה את בעלה בצורה נוראית, בטיימינג נוראי - עדיין בתוך ירח הדבש ההתחלתי של חייה איתו, עם תינוקת בת חצי שנה. אני זוכרת שהטפתי לה וצעקתי באזניה: "את נכנסת לתוך חדר, כאילו גיבנת תלויה על הגב. את "אלמנה" את סיפור טראגי. ואת מצפה מכל העולם שידע וינהג בהתאם." אגב, הסביבה מאד "עוזרת" לקטע הזה. עברת טרגדיה. טרגדיה גדולה. בודאי שינהגו בך בכפפות של משי, מצד אחד ומצד שני - רוצים כבר שתהיי "בסדר" שתהיי "שמחה" שתפסיקי להתאבל ולכאוב. אני חושבת שה"גיבנת" מפריעה. אפילו מסוכנת במידת מה. מעבר לכאב והאבדן - למי בכלל יש ראש, באמצע החיים, להתחיל הכל מחדש? רק הקטע הזה הוא קשה עד מאד, בלי לחשוב על כל הכאב הנילווה. רק לקום בוקר אחד ולקבל בראש את הקטע של להתחיל מחדש. מי מוכן לזה??? על אחת כמה וכמה אם צמחה לך הגיבנת. ואני אומרת - להזהר מהגיבנת! לא לתת לתודעה להצמיח אותה! קחי את הזמן. למדי עצמך לתפקד ביומיום הרגיל שלך. למדי עצמך להתמודד עם הבדידות בלי למות ממנה כל יום מחדש. התנערי מאבק ה"מיסכנות" שכמו נדבק בך. יש מיליון סיבות שידבק. כולן מוצדקות. אבל אני חושבת שהבסיס להחלמה והתאוששות נעוץ בזה. גם אם יקח לך 5 שנים או 7. הזמן הוא לא פקטור בכלל. רק לא להצמיח לעצמך תדמית של "מוכת גורל". איך עושים את זה? - עושים! עובדים קשה. קמים בבוקר ועומדים במשימות הכי פשוטות. אחר כך לומדים להיות טיפה לבד. לא הרבה. לא יותר משאת יכולה לשאת. אחר כך בונים משימות נחמדות. מה שעושה לך טוב, תאמצי. לגדל עציצים. להזמין חברים לצהריים. ללכת לסרט. ללמוד אמנות שימושית. ציור על עץ. רייקי. רק מה שעושה לך טוב. מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, כשכבר תהיי משוכנעת שהעולם סביבך עדיין עומד, שאת קיימת בזכות עצמך, שלא נעלמת לעצמך... רק מאוחר יותר תוכלי להביט החוצה. אל תקחי את דברי כשיפוטיות, חס וכרפס! אני מציירת תהליך, לטוב ולרע. לא שופטת בשום אופן. משרטטת לך את הסכנות. את המקומות שמהם קשה יותר להיחלץ. החברה שלי לא נחלצה, לצערי. לא, היא לא אבלה. היא חיה חיים מלאים, אבל מעולם לא מצאה עוז, לבנות לעצמה חיים חדשים. לפעמים אני חושבת לעצמי, שאני לא בסדר. כי היא בסדר גמור. מי אמר שבן זוג הוא התשובה האולטימטיבית לקיום? או לאושר? הנה, אני דוגמה לחברה טובה, שלא תמיד צודקת

מאחלת לך רק טוב, ורק בקצב שלך!