חלק 2
תיואמנרה נדד בין עצי היער הגבוהים, שהסתירו את שמי הלילה הצבועים בכחול. הוא עצר ליד עץ כלשהו, שפטריות ארסיות למראה צמחו עליו, וסרק את האזור. "איפה היא יכולה להיות?" מילמל בשקט. היער היה שחור משחור, מואר מדי פעם בקרני אור כסופות ודקות. הוא המשיך ללכת, עוצר מדי פעם לסרוק את השטח. במקום אחד, הוא הבחין בנקודה אור קטנה, כסופה-ירוקה, שהשתקפה על גבי גזע עץ מחוספס. "מצאתי..." אמר בלחש. הוא התקרב אליה, מגלה שנקודת האור היא בעצם התפצלות של קרן אור אחת, שהתנגשה ביהלום ירוק שבקצה החנית התכולה. לידה, ישבה דיאנמון, הבעה מעורבת של סימום ועונג על פניה. "דיאנמון," אמר. דיאנמון התרוממה והסתובבה אליו. "אה, תיואמנרה, בדיוק מי שרציתי שיבוא הנה עכשיו." "ובכן, יש לי עניין אלייך," אמר תיואמנרה ונרתע מעט. "ולי יש אליך," אמרה דיאנמון בחיוך והתקרבה אליו. תיואמנרה נרתע והיא התקרבה, ושוב, עד שהוא מצא את עצמו לכוד בין העץ לבינה. היא התקרבה אליו ואמרה, "מה קרה? נבהלת?" "אני לא ממש אוהב כאשר מתקרבים אלי יותר מידי," ענה תיואמנרה. "באמת?" אמרה דיאנמון בקול מטושטש מעט והתקרבה אליו עוד יותר. "הבישי הקטן של החבורה לא אוהב כאשר מתקרבים אליו?" שאלה בנימה שבה מדברים אל ילד וצבטה את לחיו. "הבישי הקטן שלנו שלילימון נמשכת אליו?" המשיכה. "תפסיקי," אמר והסיט את ידה. "מה את חושבת שאת עושה?" "שום דבר," אמרה דיאנמון בקול כאילו-נעלב. "רק משתעשעת עם הבישי החמוד של החבורה." "על מה רצית לדבר?" שאל, מתעלם מהמצב בו היה. "על זה שאתה לא עושה את מה שהיית צריך לעשות בחבורה," אמרה דיאנמון וצחקקה. "דיאנמון, אני יודע טוב מאוד את התפקיד שלי. ואת יודעת את שלך?" פניה של דיאנמון הרצינו. "בטח," אמרה לו וסטרה קלות ללחיו, מתרחקת. תיואמנרה נשם לרווחה. שמש צהובה גדולה הייתה תלויה במרכז השמיים כאשר החבורה יצאה מתוך היער. מיוטיסמון, שנשאר בין צללי היער, הוציא דף לבן וקרא בקול: "בין אור לאופל את נמצאת, לא מתחבאת, אך נסתרת והכול רואה ומוצאת." אור גדול הקיף אותם לפתע, והם נעלמו. החבורה נפלה על האדמה בערבוביה גדולה. הם קמו בקושי מסויים ממנה, והביטו סביב. המקום הזה היה שונה בהחלט מממלכתה של לונה. בעוד שממלכת הקרח שלה הייתה חשוכה לגמרי, ניראה היה שהכל כאן מוקף במעין אור לבן. אפילו האוויר נדמה כאילו הוא זוהר. לא הייתה שמש בשמיים, אבל עדיין היה חם כמו בשעות הצהריים. "לאן הולכים?" אמר פורסט וחיפה על פניו בידו מהזוהר הכמעט מסוונר. "לטירה ששם," ענתה אייראמון והצביעה לעבר משהו באופק. מבטי כל החבורה הופנו לכיוון שאליו הצביעה. "אני לא רואה כלום," אמר פורסט. "גם אני לא," אמרה ניקס. "איך אפשר בכלל לראות כאן משהו?" התלוננה לילימון שצימצמה את עיניה. "בואו אחרי," אמרה אייראמון, והם הלכו אחריה. הם צעדו אחרי אייראמון, מצמצמים את עיניהם מפני האור, שהלך והתחזק ככל שהתקרבו לטירה, שאותה לא ראו. לבסוף הם הגיעו אל גשר אבן ישן. הוא עמד מעל נהר מים רחב, שזהר באור לבן מסנוור והקרין חום רב. החבורה, בהובלתה של אייראמון, חצתה את הגשר הארוך במהירות. בצידו השני של הגשר כבר לא היה כל כך מסנוור, והיה יותר קריר. עכשיו הם יכלו לראות את הטירה שאייראמון דיברה עליה. הם עמדו צעדים ספורים בלבד משער החומה הגבוהה, שהקיפה טירה ענקית ומפוארת, מצויידת בהמוני צריחים גבוהים ולבנים בעלי גגות סגולים. אייראמון צעדה ראשונה ודפקה על השער הסגול והמבריק. אי שם למעלה צילצל פעמון קטן, והדלת נפתחה. "וואו," אמרה החבורה פה אחד. הם עמדו בכניסתו של גן ענקי ויפהפיה, שכמו השטח שכרגע עברו ,זהר גם הוא. אלא שאורו היה חלש יותר, וצבעוני יותר. לצידי השביל הרחב גדלו המוני פרחים גבוהים וגדולים, מוקפים בהילה צבעונית. עצים דקיקים צמחו סמוך לחומה, צובעים אותה באור ירוק בהיר. שיחים ועצים נמוכים היו מפוזרים בשאר הגן, וזהרו באור זהוב. "אמ... ניכנס?" הציעה לילימון. החבורה ניכנסה באיטיות לתוך הגן הצבעוני, והשער נסגר אחריהם ללא קול. צלילי פעמונים קטנים נשמעו מהטירה בעודם עולים במדרגות לעבר הדלת. אייראמון דפקה עליה. אט אט הדלת נפתחה. בפתח עמדה אישה גבוהה, עם שער כחול וחצאית תכולה, אוזני חתול ועינייה קשורות. על גבה הייתה חרב גדולה. "אני היא טרופמון, שומרת הסף. מי אתם ומה מטרתכם?" שאלה בקשיחות. "אנחנו חבורה של לוחמים, ובאנו לבקש הדרכה..." פתחה ניקס. "אני מרגישה אפלה," אמרה פתאום תרופמון בקור. בתנועה מהירה ביותר שלחה את ידה ושלפה את החרב, מכוונת אותה לצאוורו של מיוטיסמון. "מי אתה? מה אתה עושה כאן?" שאלה. "אני מיוטיסמון, יש לי עסק עם גאטומון. עניין שאני חייב לגמור," אמר מיוטיסמון בשקט. "המטרה שלך לא ניראת לי תמימה במיוחד," אמרה תרופמון. "ואני יכולה להרוג אותך בו במקום." "הי! תעזבי אותו!" אמרה לילימון והסיטה את חרבה. "את לא רואה שהוא חולה?" "אני באמת לא רואה," אמרה תרופמון בקור. "אבל אני מרגישה אפלה בליבו." "הוא דיג'ימון טוב!" התפרצה לילימון. "בסמכותי להגן על גבירתי," אמרה תרופמון בקור. "אם את מתעקשת, הוא ישאר בחיים, אבל לא יעבור הלאה." "אני לא מתכוון לפגוע בה," אמר מיוטיסמון, "וגם לא יכול. אבל אני חייב לעבור." "הקשיבי תרופמון, יש לנו שליחות בעולם הזה. הדיג'ימון הזה לחם בקרבות רבים נגד לוציפרמון. את מתעקשת לא להכניס אותו? את יודעת מיהו לוציפרמון ללא ספק," אמר תיואמנרה בשקט. "אתה רמות," אמרה תרופמון. "אתה צריך להבין בעניינים כאלו. יש לי מחוייבות אל גבירתי. אני צריכה להגן על חייה!" "לכל הרוחות, מה הקטע שלך?" התפרץ פורסט. "הרוחות... מצחיק... ואין פה בכלל רוח," צחקקה דיאנמון. "וגם את לא תוכלי לעבור כאן," אמרה תרופמון. "אני לא יכולה כי את חוסמת את הדרך," צחקקה דיאנמון. "טוב, אני כבר לא בטוחה שאני יכולה לתת לחבורה שלכם להכנס," אמרה תרופמון בקול. "מה קורה פה?" נשמע לפתע קול מתוך הטירה. מלאכית יצאה אליהם מתוך הטירה. "הגבירה אופנימון, הזרים האלו מסוכנים, אבל הם דורשים לעבור," אמרה תרופמון. אופנימון בחנה אותם אחד לאחד. "אני יודעת עליהם. חיכיתי לבואכם." מבטה נעצר על לילימון. "את אורחת רצויה במיוחד," אמרה בחיוך. לילימון נראתה מבולבלת מתמיד. ואז מבטה הגיע אל מיוטיסמון. "אתה?" שאלה בזעזוע. "אני," אמר מיוטיסמון. "לצערי." "תרופמון, הובילי אותם אל הטירה בבקשה. אני נשארת כאן עם הדיג'ימון הזה, יש לי עניין אליו. אני מבקשת בכל לשון בקשה, אין צורך לשמור עלי," אמרה. "כן, גבירתי," אמרה והובילה אותם אל תוך הטירה. "גם את," אמרה אל לילימון שהתעכבה, ומשכה אותה פנימה.
