SivanQAFUSfan
New member
אהממ..הסיפור שלי
סליחה על הכותרת הסופר צ'יזי...
אני אדם מלודרמטי ותצטרכו לסבול את זה... טוף נתחיל...\ אני באה מבית דתי לאומי רגיל בצפון ת"א (אל תתחילו עם הסטיגמות) ובשנה שנתיים האחרונות חל בי שינוי. תמיד לא הייתי מאה אחוז דתייה בלב אבל קיימתי את המצוות, האמנתי באלוהים ויראתי מאי קיום מצוות. אבל זה היה אז...עם הזמן יותר ויותר דברים מחורבנים התחילו לקרות בבית (קוראים לזה גיל ההתבגרות לא?) ובהתחלה עוד הייתה לי האמונה וניסיתי להתחזק...אבל בשלב מסויים הבולשיט היה יותר מדי בשבילי והתחלתי לחשוב מחשבות אפיקורסיות. אני יודעת שהרבה אנשים יגידו - מה רק בגלל שקרו לך דברים רעים הפסקת? אבל זה לא בדיוק ככה. במקביל נחשפתי לכל מיני דברים בטלוויזיה (not porn folks!) שתרמו מאד לאישיות שלי (תמיד הייתי open minded יחסית לשאר) והתחלתי להבין יותר ולשאול יותר. זה קיטשי, אבל אני חושבת שאם יש אלוהים אז הוא אוהב את כולנו. את כוללללםם...את ההומואים ואת החילונים ואת השחורים (טוב אני קצת גולשת...) הסתכלתי על דברים שוב ופתאום הבנתי שזה נורא לא הגיוני, כל המצוות. שאני לא עושה אותן בלב שלם בכלל. בהדרגה התחלתי לחלל שבת, ולא , לא חשבתי שהשמיים יפלו(כמו שכולם אומרים), אבל הרגשתי לא בסדר ועד היום יש תחושה של "אסור!". אני גם חושבת שתפילה היא אובררייטד לפעמים...אם יש לי משהו להגיד לאלוהים, אין צורך לסבן אותו (מודים אנחנו לך...) אלא להודות לו כשאני מרגישה שצריך ולהתמרמר כשצריך. אני בכלל לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים. זה צורך אנושי לא? להאמין שאם קורה משהו, אנחנו לא אשמים בפאק אפ. זה משרה תחושת בטחון כזאת, כשאתה חושב "מישהו שומר עלי". אבל כל העניין לא מעורר אצלי מזהו. אני מבקשת דברים מאלוהים לפעמים אבל רק "ליתר בטחון, אם הוא קיים". כי who knows? לא הרבנים. נמאס לי מכל העליונות הזאת...אני יודעת שזה נחשב לחוסר כבוד, אבל רבנים (שיש להם הרבה ידע, זה נכון- אבל) הם לא אלוהים והפסיקות שלהם נראות לי מופרכות לעיתים קרובות. העליונות הזאת מתבטאת הכי טוב ביחסי "בינו לבינה". שבוע שעבר בבי"ס ידיד שלי נגע בחברה שלו ומורה אחד אמר לו "פה זה בית ספר דתי. לא נוגעים בבנות". ואני חשבתי- "סליחה?!" כי אתם יודעים, זו לא מצווה לשמור נגיעה ונמאס לי מכל ההתחסדות הזאת. למה לא תשימו בנות ובנים על שני כוכבים שונים וזהו? for fuck's sake! זו הדרך של החברה הדתית להתמודד עם הורמונים של גיל ההתבגרות? לטאטא מתחת לשטיח. בחיים לא ידברו אתנו בבית הספר על סמים (כי אין אצל הדתיים) סיגריות (כי אין אצל הדתיים) ...וכ"כ נמאס לי. קשה למצוא את המקום בכזאת חברה. כי מצד אחד, אני ילדה טובה (כן כן... ומצד שני - אני ממש לא קרובה לשמרנות הדתית וממש סולדת ממנה. לא רציתי להיות כזאת- בית הספר הפך אותי לאנטי-דתית...כי בשיעור חברה מביאים לי הלכות פסח!!! שיעור חברה!!! לא הלכה!!! די!!! נהייתי גם די לא ציונית. אני חושבת שבחו"ל יותר קל גם בגלל הסיבות הברורות (בטחון, כלכלה וכו') וגם בגלל שכשאתה שם, אתה יהודי וזה לא משנה איזה יהודי אתה, חילני או דתי. כולם ביחד שם. וכאן כולם אחד נגד השני. יש דברים אצל חילונים שאני לא אוהבת, ונראה לי שיהיה לי ממש קשה לחזור בשאלה לגמרי כי יש לי כרגע רק חברה חילונית אחת ואנחנו לא כזה בקשר... ואני מרגישה שאני נותנת סטירה בפרצוף לאבא שלי. אבל לכאן הדברים התגלגלו. יש לי התלבטויות ומחשבות ואני חולקת אותן עם הרבה אנשים שמנסים לעזור לי(=להפוך אותי לדתיה טובה) אבל אני כבר מרגישה נתק. נתק גם מבני עקיבא. כל כך נוח לי עם מי שנהייתי, אבל אני פוחדת מהעתיד כי זה זר לי. אני לא יודעת מה הגילאים של האנשים פה אבל אני מניחה שכולכם עוברים/עברתם את זה... רק רציתי לחלוק קצת...דרך אגב אני מתלבטת אם לחלל חג או לא... היה מעניין? יום נעים לכולם! סיון.
סליחה על הכותרת הסופר צ'יזי...
אני אדם מלודרמטי ותצטרכו לסבול את זה... טוף נתחיל...\ אני באה מבית דתי לאומי רגיל בצפון ת"א (אל תתחילו עם הסטיגמות) ובשנה שנתיים האחרונות חל בי שינוי. תמיד לא הייתי מאה אחוז דתייה בלב אבל קיימתי את המצוות, האמנתי באלוהים ויראתי מאי קיום מצוות. אבל זה היה אז...עם הזמן יותר ויותר דברים מחורבנים התחילו לקרות בבית (קוראים לזה גיל ההתבגרות לא?) ובהתחלה עוד הייתה לי האמונה וניסיתי להתחזק...אבל בשלב מסויים הבולשיט היה יותר מדי בשבילי והתחלתי לחשוב מחשבות אפיקורסיות. אני יודעת שהרבה אנשים יגידו - מה רק בגלל שקרו לך דברים רעים הפסקת? אבל זה לא בדיוק ככה. במקביל נחשפתי לכל מיני דברים בטלוויזיה (not porn folks!) שתרמו מאד לאישיות שלי (תמיד הייתי open minded יחסית לשאר) והתחלתי להבין יותר ולשאול יותר. זה קיטשי, אבל אני חושבת שאם יש אלוהים אז הוא אוהב את כולנו. את כוללללםם...את ההומואים ואת החילונים ואת השחורים (טוב אני קצת גולשת...) הסתכלתי על דברים שוב ופתאום הבנתי שזה נורא לא הגיוני, כל המצוות. שאני לא עושה אותן בלב שלם בכלל. בהדרגה התחלתי לחלל שבת, ולא , לא חשבתי שהשמיים יפלו(כמו שכולם אומרים), אבל הרגשתי לא בסדר ועד היום יש תחושה של "אסור!". אני גם חושבת שתפילה היא אובררייטד לפעמים...אם יש לי משהו להגיד לאלוהים, אין צורך לסבן אותו (מודים אנחנו לך...) אלא להודות לו כשאני מרגישה שצריך ולהתמרמר כשצריך. אני בכלל לא יודעת אם אני מאמינה באלוהים. זה צורך אנושי לא? להאמין שאם קורה משהו, אנחנו לא אשמים בפאק אפ. זה משרה תחושת בטחון כזאת, כשאתה חושב "מישהו שומר עלי". אבל כל העניין לא מעורר אצלי מזהו. אני מבקשת דברים מאלוהים לפעמים אבל רק "ליתר בטחון, אם הוא קיים". כי who knows? לא הרבנים. נמאס לי מכל העליונות הזאת...אני יודעת שזה נחשב לחוסר כבוד, אבל רבנים (שיש להם הרבה ידע, זה נכון- אבל) הם לא אלוהים והפסיקות שלהם נראות לי מופרכות לעיתים קרובות. העליונות הזאת מתבטאת הכי טוב ביחסי "בינו לבינה". שבוע שעבר בבי"ס ידיד שלי נגע בחברה שלו ומורה אחד אמר לו "פה זה בית ספר דתי. לא נוגעים בבנות". ואני חשבתי- "סליחה?!" כי אתם יודעים, זו לא מצווה לשמור נגיעה ונמאס לי מכל ההתחסדות הזאת. למה לא תשימו בנות ובנים על שני כוכבים שונים וזהו? for fuck's sake! זו הדרך של החברה הדתית להתמודד עם הורמונים של גיל ההתבגרות? לטאטא מתחת לשטיח. בחיים לא ידברו אתנו בבית הספר על סמים (כי אין אצל הדתיים) סיגריות (כי אין אצל הדתיים) ...וכ"כ נמאס לי. קשה למצוא את המקום בכזאת חברה. כי מצד אחד, אני ילדה טובה (כן כן... ומצד שני - אני ממש לא קרובה לשמרנות הדתית וממש סולדת ממנה. לא רציתי להיות כזאת- בית הספר הפך אותי לאנטי-דתית...כי בשיעור חברה מביאים לי הלכות פסח!!! שיעור חברה!!! לא הלכה!!! די!!! נהייתי גם די לא ציונית. אני חושבת שבחו"ל יותר קל גם בגלל הסיבות הברורות (בטחון, כלכלה וכו') וגם בגלל שכשאתה שם, אתה יהודי וזה לא משנה איזה יהודי אתה, חילני או דתי. כולם ביחד שם. וכאן כולם אחד נגד השני. יש דברים אצל חילונים שאני לא אוהבת, ונראה לי שיהיה לי ממש קשה לחזור בשאלה לגמרי כי יש לי כרגע רק חברה חילונית אחת ואנחנו לא כזה בקשר... ואני מרגישה שאני נותנת סטירה בפרצוף לאבא שלי. אבל לכאן הדברים התגלגלו. יש לי התלבטויות ומחשבות ואני חולקת אותן עם הרבה אנשים שמנסים לעזור לי(=להפוך אותי לדתיה טובה) אבל אני כבר מרגישה נתק. נתק גם מבני עקיבא. כל כך נוח לי עם מי שנהייתי, אבל אני פוחדת מהעתיד כי זה זר לי. אני לא יודעת מה הגילאים של האנשים פה אבל אני מניחה שכולכם עוברים/עברתם את זה... רק רציתי לחלוק קצת...דרך אגב אני מתלבטת אם לחלל חג או לא... היה מעניין? יום נעים לכולם! סיון.
