הנה ההודעה מה17.7
טוב, יש לי המון המון שאני רוצה להוציא... החלטתי לחזור הנה, שזה המקום היחידי שבאמת אפשר להגיד הכל בלי שבאמת יכירו אותך וישפטו אותך על כל מילה שתוציא. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, 3 חודשים שאגרתי וממשיכה לאגור דברים. בעיקרון מדובר בשני נושאים עיקריים. אני סטודנטית במכללת ספיר, למי שלא יודע איפה זה, זה תקוע בלב הקסאמים ליד שדרות. (נחזור לזה בהמשך) טוב, אני אשתדל לעשות את זה קצר ולצמצם כי יש לי מלא דברים.. שבטח לא יענינו אף אחד גם ככה, תחילת השנה הייתה זוועתית, עברתי מהמרכז לדרום, למקום חדש, לבד, למכללה חדשה, אנשים חדשים, מסגרת חדשה, הכל חדש והכל לבד. אחרי 3 חודשים שכבר הייתי על סף פרישה מהלימודים, התחברתי עם אחת הבנות בכיתה, פעם ראשונה שקשר התחיל מהצד השני ולא ממני, במשך הזמן הקשר הפך לחברות, ופתאום הבנתי שהיה בזה סוג של הגשמת חלום, שתהיה לי חברה טובה. (כמה שזה נשמע דבילי, זה משהו שנורא חסר לי). לצערי במשך הזמן הבנתי שהיה שם קצת מעבר, שהיה סוג של משיכה... כמובן שלא אמרתי כלום, העדפתי להמשיך ולהשאיר את הקשר הזה כי זה משהו שעשה לי מאוד טוב, אמרתי לה מספר פעמים שבזכותה אני שם, היא מה שהחזיקה אותי שפויה ועזרה לי להמשיך ולא לעזוב, וגם שהקשר שלנו נורא חשוב לי. לפני 3 חודשים, הקשר שלנו התחיל להתרופף מסיבות שונות והיא החליטה לעשות שיחה כדי לפתור את הענינים, במהלך השיחה היא הבהירה לי שהקשר שלנו נורא חשוב גם לה ולכן היא עושה את השיחה, כדי לפתור את הבעיות שהיו. כשסיימנו לפתור (או כך חשבנו לפחות) את הבעיות שבגללן הייתה השיחה המשכנו לדבר, שתינו ידענו שהיה לנו נושא משותף, ששנינו היינו פעם בטיפול פסיכולוגי, והחלטנו שאם כבר התחלנו לדבר נמשיך, ונשתף. כמובן שאחרי מאבקים עצמיים אני הראשונה שפתחה את הלב (ולא, לא אמרתי לה שום דבר לגביה), ואז היא דיברה, והסתבר שהיא מאלו שמסובכים בנושא ההומולסבי..., והיא מאלו שמכחישים ולא מוכנים לקבל. היא אמרה שהיא הסכימה לדבר איתי כי היא שמעה אותי מדברת והיא ידעה שאני אקבל את זה. מה שהיא לא ידעה, זה שאומנם זה הדבר האחרון שחשבתי שאשמע ממנה, אבל זה משהו שבתוך תוכי ידעתי, שיערתי, ורציתי לשמוע ממנה... לצערי הרב השיחה המשיכה במשך מספר ימים דרך האינטרנט, שם היא הכריחה אותי להגיד את מה שלא רציתי להגיד, ורמזתי לה, ואני בטוחה שהיא הבינה. מאז הקשר לא היה אותו קשר, במשך חודש היה קשר של און אוף, והבנתי שהיא צריכה את הזמן שלה כדי לעכל את זה, אבל לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה, אני לא אספר את כל הסרטים של השלושה חודשים, מה שיצא בסוף זה שהיא לא מדברת איתי, בכלל, לא רק שהיא לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים, היא לא מסוגלת להסתכל עלי בכלל. עכשיו מה שמפריע לי בכל הסיפור הזה, זה לא שאיבדתי מישהי שאהבתי בצורה כזו, זה שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי, שייחלתי לה כל הזמן, שהייתה שם איתי כל התקופה. נכון, אנשים אומרים, אם היא לא שם וברחה אחרי שדיברתם (אף אחד לא יודע על מה...) היא לא הייתה חברה אמיתית. אז למה לי קשה לקבל את זה? אני יודעת שאף אחד בעצם חוץ ממני לא יכול להבין כי אף אחד לא מכיר אותנו... אבל למה אני לא מבינה? אני לא מצליחה לקבל את זה כי זה פעם ראשונה שאני לא מצליחה להבין משהו! מה זה אומר? שהיא לא הייתה חברה באמת? למה היא לא מוכנה לשתף אותי במה שעובר עליה? למה היא נעלמה לגמרי? בכלל היה לה איכפת ממני או שדמיינתי הכל והשליתי את עצמי? עכשיו איכפת לה? יותר מידי שאלות עלו כל ה3 חודשים האלו... לפני מספר שבועות החלטתי להרפות מהנושא, כמובן שמאז, ה3 חודשים של דיכאון, בכי וחוסר תפקוד השתנו, והחיוך חזר לפנים וכבר באותו היום היו מספר דברים טובים. אך עדיין יש משהו בי שלא מוכן לשחרר! שעדיין רוצה את התשובות שלו, שרוצה להבין! עכשיו כשחופש ואני לא רואה אותה אז כמובן שיותר טוב לי, אבל חסר לי וכואב לי שתקופה כל כך ארוכה עכשיו לא אראה אותה... בעיקר אם לא אחזור ללימודים שנה הבאה. שזה מביא אותי לנושא הבא
למי שלא התייאש לקרוא עד עכשיו... כפי שכבר אמרתי, אני לומדת בשדרות. כמובן שבמשך השנה סבלנו מהקסאמים ומהשחר אדום, שאפילו היה יותר נורא בהתחלה. אחרי שנפל קסאם לא רחוק מחדרם של חברים שלי נכנסתי לחרדות איומות ומאז כל שחר אדום הייתי בפאניקה לא נורמלית, למזלי הייתה שוב תקופה "שקטה" יחסית, עד לפני מספר ימים... זה התחיל בקסאם שהרג בחורה בנתיב העשרה, שהייתה סטודנטית במכללה..., והמשיך ביותר מ30 קסאמים שנפלו הכי קרוב שנפלו עד היום, עד היום רוב הקסאמים היו נופלים בשדרות, ומשום מה הם התחילו להתקרב יותר ויותר. בסוף שבוע הזה, כמובן שהייתי במרכז, אך מעודכנת כל הזמן, נפלו יותר מ5 רקטות בלב המכללה, ועוד כ15 לפחות באזור המכללה ואזור מגוריי שם... מאז לא יכולתי לישון או לתפקד, גם כשהנני במרכז... אתמול היה לי מבחן, וכל הסופש לא תפקדתי בידיעה שאני חוזרת ללב הקסאמים, כמובן שיום ראשון בבוקר מיד אחרי הגעתי וגם לפני, ספג האזור מספר רקטות, שוב באזור המכללה ואזור מגוריי..., בשניה שהיה שחר אדום נכנסתי לפאניקה לא נורמלית, חיבקתי את החבר והתפללתי, ואף פעם זה לא היה ככה, הפעם ידעתי שזה הולך להיות קרוב... אם פעם ידעת שהרוב רחוק אבל קיים סיכוי שיהיה קרוב, הפעם ידעת ש98 אחוז שכל קסאם שנורה נופל קרוב, כמובן שהיה קרוב ומיד לאחריו עוד שחר אדום, עוד התקף חרדה, עוד בכי שלא נגמר, וקסאם שנפל בכניסה למכללה... אני יודעת שאף אחד מכם לא יכול להביו, גם אני הייתי מאלו, שחיים במרכז ושומעים על עוד קסאם ועוד קסאם שנופל, וממשיכים הלאה, אולי אומרים מילה או שתיים, אבל אתם יודעים שזה רחוק מכם ושאתם רחוקים, אתם לא יודעים בכלל מה זה בעצם, מה זה אומר, מה עובר על האנשים שם, אין לכם מושג מה זה לשמוע את השריקה של הקסאם חולף לכם מעל הראש, אין לכם מושג מה זה לשמוע את מערכת הכריזה אומרת "שחר אדום, שחר אדום" אין לכם מושג מה זה הפאניקה הזאת, שאין מקלט ואין לאן לברוח, ויש לך 20 שניות לעמוד ולהתפלל ולחכות לבום ולהתפלל שיהיה רחוק, אין לכם מושג מה זה לשמוע מאיית השניה לפני הפיצוץ את שריקת הקסאם כשהוא קרוב לאדמה ועומד לפגוע ואז אתה יודע שזה אומר שהוא קרוב, מאוד..., אין לכם מושג מה זה לשמוע את הבום, הפיצוץ, שמיוחד אך ורק לקסאמים, ולהרגיש את הכל רועד מסביב... ואז לפרוץ בבכי שלא נגמר, שבס"הכ רציתי להגשים חלום וללכת ללמוד את מה שתמיד רציתי... ולא חשבתי שאצטרך לחיות ככה, בפחד, להיות אחת מהם, מאלו שאף אחד לא מבין, ולאף אחד לא איכפת מהם, עכשיו נשאר מבחן אחד... שצריך איכשהו לעבור, נשאר החבר, שגר בדרום, האם להשאיר אותו לבד? הרי להיות שם אני לא מסוגלת... האם להמשיך עוד שנה שלמה ללמוד? ולסיים את התואר? ולהמשיך עם הכיף שסוף כל סוף נהיה, סוף כל סוף התרגלתי לשם... או שאחרי ההתנתקות המצב יהיה יותר גרוע? אם עכשיו כל פצמר\\קסאם שנורה יש לו סיכוי של 70 אחוז לפגוע, אז אחרי ההתנתקות כל יריה נמצאת בטוח ה100 אחוז פגיעה... לחשוב איך אני מבינה בנושא... איך פתאום אני מכירה כל מקום מאלו שנופלים בהם הקסאמים, יודעת איפה זה נמצא, ומי גר שם... אחת שבכלל הייתה במרכז המרוחק... ועכשיו לא מוצאת את עצמה כבר שנה, ולא יודעת מה לעשות מפה הלאה.. האם לוותר על החלום, של ללמוד ולצאת עם תואר.. ולוותר על כל מה שעברתי השנה... או להמשיך ולסבול את הפאניקה שלא נגמרת, החוסר אונים, כדורי ההרגעה, חוסר שינה... טוב, תודה למי שהמשיך וקרא עד הסוף
הייתה הקלה להוציא משהו... לילה טוב לכולם! (ולא לחלום על "שחר אדום")!
