hugothehand
New member
אהלן
כמות הרבייה של כלבים, דיונים על ההתמודדות עם החום הכבד - לא בדיוק הנושאים שציפיתי לקרוא עליהם. מה המצב אנשים?
לא הזדמן לי לישון הרבה בשבועות האחרונים, עבודה-עבודה-עבודה. חצלול אחד מרהיב שחוויתי לפני שבוע: התעוררתי לכאורה בחדרי. הכל חשוך לאללה, אבל מזווית העין אני כמו מדמיין את קווי המתאר של הכרית ואז את קווי המתאר של הידיים. הייתי עדיין בשיתוק אך מצאתי בעצמי מספיק רוגע כדי לא להישאב למאבק האינסטינקטיבי, אלא פשוט המתנתי בסבלנות. כעבור פחות מדקה מרגע ההחלטה הזו הרגשתי את הגוף הרבה יותר קל וקצת ריחפתי מעל המיטה. כשניסיתי לדבר בקול רם ולשאול האם אני חולם, בקע מהגרון קול עמום. ואז ידעתי.
מחיאת כף והאור נדלק. יצאתי מבעד לקיר ונסקתי מעל האניה בסיבובים של עורב. ואז נכנסתי לסוג תעופה חדש שהתפתח באחרונה, אני מכנה אותו "תעופה מהמתניים": במשך הרבה שנים כיוונתי את התעופה מבעד לפג הגוף העליון - הראש, הזרועות, החזה. לא מעט פעמים חשתי מגבלה בשיטת התעופה הזו, מגבלה במרחק שהצלחתי לחצות או מגבלה במהירות. הקטע החדש עם המתניים, זה אחד הדברים. החוויה היא כמו שנקשר לי חוט סביב המתניים והחוט הזה היא שמכווין את התנועה ואת מהירותה. מצד אחד אני כמו "מוסר" את השליטה לגורם זר, מאידך המקומות וזוויות המבט בתוך החלום הן שונות. בצורה זו מעסיק את עצמי פחות באיך ומתעסק יותר במה. כמו לשים את המטוס על טייס אוטומטי, sit back and enjoy the ride. התחושה הזכירה לי רכיבה על דרקון שפעם חלמתי: הדרקון שולט בגובה, במהירות, ואני שפוט נהנה מהרגע של להיות שם.
בכל אופן הגעתי למקום בעוד כמה מאות שנים ליום האחרון של כדור הארץ. לא יודע לומר איך השתלשלו פני הדברים, אבל צפיתי בבני האדם נוטשים בבהלה את הכוורות שבהם התגוררו ועלו בפניקה לספינות חלל. את רגע הפיצוץ עצמו לא ראיתי, אבל הייתי לי מעין הבנה שהעולם הולך להיחרב במטחים של אש וגופרית. אח"כ הגעתי לאולם גדול כמו של כנסיה נוצרית רק מאוד מוארת ובהירה, האור כמו בקע מהקירות עצמם. עצרתי להתלהב מהרגע וספרתי 7 אצבעות.
לעברי התקדמה ג'ניפר אניסטון ואז החלום קיבל תפנית.
תפסיקו לקטר על החום. זה הרבה יותר עדיף על הקור המטורף שפקד אותנו בחורף האחרון.
כמות הרבייה של כלבים, דיונים על ההתמודדות עם החום הכבד - לא בדיוק הנושאים שציפיתי לקרוא עליהם. מה המצב אנשים?
לא הזדמן לי לישון הרבה בשבועות האחרונים, עבודה-עבודה-עבודה. חצלול אחד מרהיב שחוויתי לפני שבוע: התעוררתי לכאורה בחדרי. הכל חשוך לאללה, אבל מזווית העין אני כמו מדמיין את קווי המתאר של הכרית ואז את קווי המתאר של הידיים. הייתי עדיין בשיתוק אך מצאתי בעצמי מספיק רוגע כדי לא להישאב למאבק האינסטינקטיבי, אלא פשוט המתנתי בסבלנות. כעבור פחות מדקה מרגע ההחלטה הזו הרגשתי את הגוף הרבה יותר קל וקצת ריחפתי מעל המיטה. כשניסיתי לדבר בקול רם ולשאול האם אני חולם, בקע מהגרון קול עמום. ואז ידעתי.
מחיאת כף והאור נדלק. יצאתי מבעד לקיר ונסקתי מעל האניה בסיבובים של עורב. ואז נכנסתי לסוג תעופה חדש שהתפתח באחרונה, אני מכנה אותו "תעופה מהמתניים": במשך הרבה שנים כיוונתי את התעופה מבעד לפג הגוף העליון - הראש, הזרועות, החזה. לא מעט פעמים חשתי מגבלה בשיטת התעופה הזו, מגבלה במרחק שהצלחתי לחצות או מגבלה במהירות. הקטע החדש עם המתניים, זה אחד הדברים. החוויה היא כמו שנקשר לי חוט סביב המתניים והחוט הזה היא שמכווין את התנועה ואת מהירותה. מצד אחד אני כמו "מוסר" את השליטה לגורם זר, מאידך המקומות וזוויות המבט בתוך החלום הן שונות. בצורה זו מעסיק את עצמי פחות באיך ומתעסק יותר במה. כמו לשים את המטוס על טייס אוטומטי, sit back and enjoy the ride. התחושה הזכירה לי רכיבה על דרקון שפעם חלמתי: הדרקון שולט בגובה, במהירות, ואני שפוט נהנה מהרגע של להיות שם.
בכל אופן הגעתי למקום בעוד כמה מאות שנים ליום האחרון של כדור הארץ. לא יודע לומר איך השתלשלו פני הדברים, אבל צפיתי בבני האדם נוטשים בבהלה את הכוורות שבהם התגוררו ועלו בפניקה לספינות חלל. את רגע הפיצוץ עצמו לא ראיתי, אבל הייתי לי מעין הבנה שהעולם הולך להיחרב במטחים של אש וגופרית. אח"כ הגעתי לאולם גדול כמו של כנסיה נוצרית רק מאוד מוארת ובהירה, האור כמו בקע מהקירות עצמם. עצרתי להתלהב מהרגע וספרתי 7 אצבעות.
לעברי התקדמה ג'ניפר אניסטון ואז החלום קיבל תפנית.
תפסיקו לקטר על החום. זה הרבה יותר עדיף על הקור המטורף שפקד אותנו בחורף האחרון.
