אהלן חבר'ה
קוראת אתכם לפעמים בעניין רב.
אני חיה בחברה הדתית-לאומית ומדהים עד כמה גדול השוני..
באתי כדי לחלוק אתכם התלבטות.
כמו כנראה הרבה אחרים פה, גם אני מתנגדת לאורח החיים החרדי שמוביל לעוני מתוך בחירה או אולי מתוך כורח.
יש לי אחות חרדית ואני באמת תוהה בלי סוף איך היא מצליחה לשלם שכ"ד של 3000 ש"ח בחודש+ להחזיק כלכלית משפחה עם 3 ילדים, כשגם היא וגם בעלה לא עובדים!! (יש לכם תשובה בשבילי לתעלומה הזו?? לא. ה' עוזר זו תשובה שלא מתקבלת)
בכל מקרה, אנחנו בעיצומם של ימי אלול ומידי ערב (!) מתדפקים על דלתי 'מתרימים' לצדקה. לפעמים אחד, לפעמים 2 ואפילו 3 בערב. ניחשתם נכון-כולם בני החברה החרדית. חלקם מתרימים עבור עצמם וחלקם עבור אחרים. לכולם סיפורים קורעי לב, תמיד הרקע הוא של משפחה 'ברוכת ילדים' עם אבא או אמא או ילד שלקו במחלה קשה וכו' וכו'
עכשיו אני- מצד אחד- מוצאת ת'צמי אמפטית כלפיהם, הסיפורים באמת כואבים. וכי אפשר לסגור את הדלת בפני יהודי שמבקש עזרה?
מצד שני- יש בי כעס. אני כ"כ כועסת על כל דרך החיים הזו, על חוסר האחריות, על הרעיון של ללדת בלי חשבון מתוך הסתמכות על 'ניסים'- והנה אני במו ידי מסייעת "להנצחת" הדרך הזו.
אני גם כועסת על כך שזו חברה שמהללת את הדרך שלה ומבטלת בבוז את דרך החיים שלי, והנה בסופו של יום הם מתדפקים על דלתי לבקש עזרה.
(זה לא שאני במו תרומתי הקטנה מחזיקה את כל החברה החרדית, אבל אני בעצם 'חלק' מאותו מערך תמיכה שמסייע לחברה הזו 'לעמוד על הרגליים'. אני די בטוחה שכדי להצליח להחזיק את כל מקרי הרווחה שלהם הם נאלצים 'לצאת החוצה' ולפנות למקורות 'הכנסה' מחוץ לחברה החרדית-כמו היישוב הדתי שלי.
כלומר-יש לי קונפליקט בין הכעס על דרך החיים הזו באופן כללי, ובין ההזדהות עם מצוקות האדם הבודד באופן אישי.
מה אומרים?
קוראת אתכם לפעמים בעניין רב.
אני חיה בחברה הדתית-לאומית ומדהים עד כמה גדול השוני..
באתי כדי לחלוק אתכם התלבטות.
כמו כנראה הרבה אחרים פה, גם אני מתנגדת לאורח החיים החרדי שמוביל לעוני מתוך בחירה או אולי מתוך כורח.
יש לי אחות חרדית ואני באמת תוהה בלי סוף איך היא מצליחה לשלם שכ"ד של 3000 ש"ח בחודש+ להחזיק כלכלית משפחה עם 3 ילדים, כשגם היא וגם בעלה לא עובדים!! (יש לכם תשובה בשבילי לתעלומה הזו?? לא. ה' עוזר זו תשובה שלא מתקבלת)
בכל מקרה, אנחנו בעיצומם של ימי אלול ומידי ערב (!) מתדפקים על דלתי 'מתרימים' לצדקה. לפעמים אחד, לפעמים 2 ואפילו 3 בערב. ניחשתם נכון-כולם בני החברה החרדית. חלקם מתרימים עבור עצמם וחלקם עבור אחרים. לכולם סיפורים קורעי לב, תמיד הרקע הוא של משפחה 'ברוכת ילדים' עם אבא או אמא או ילד שלקו במחלה קשה וכו' וכו'
עכשיו אני- מצד אחד- מוצאת ת'צמי אמפטית כלפיהם, הסיפורים באמת כואבים. וכי אפשר לסגור את הדלת בפני יהודי שמבקש עזרה?
מצד שני- יש בי כעס. אני כ"כ כועסת על כל דרך החיים הזו, על חוסר האחריות, על הרעיון של ללדת בלי חשבון מתוך הסתמכות על 'ניסים'- והנה אני במו ידי מסייעת "להנצחת" הדרך הזו.
אני גם כועסת על כך שזו חברה שמהללת את הדרך שלה ומבטלת בבוז את דרך החיים שלי, והנה בסופו של יום הם מתדפקים על דלתי לבקש עזרה.
(זה לא שאני במו תרומתי הקטנה מחזיקה את כל החברה החרדית, אבל אני בעצם 'חלק' מאותו מערך תמיכה שמסייע לחברה הזו 'לעמוד על הרגליים'. אני די בטוחה שכדי להצליח להחזיק את כל מקרי הרווחה שלהם הם נאלצים 'לצאת החוצה' ולפנות למקורות 'הכנסה' מחוץ לחברה החרדית-כמו היישוב הדתי שלי.
כלומר-יש לי קונפליקט בין הכעס על דרך החיים הזו באופן כללי, ובין ההזדהות עם מצוקות האדם הבודד באופן אישי.
מה אומרים?
