אהלן חברה ../images/Emo11.gif
על סמך נסיוני הדל בחיים והכרות רדודה עם מספר אנשים די פתחתי רתיעה מהדת ומ"דתיים" וחשבתי שיהדות ואמונה לא הולכים יד ביד עם גאווה, עד שהגיע קורס הקצינים הנוכחי שעשיתי. לשמחתי בצוות שלי היו בין היתר 5 חברה נהדרים חובשי כיפות שבזכות היחס החברי שלהם הם רק גרמו לי לשאול עוד ועוד שאלות ולהתעניין בנושאי דת ואמונה. למי שמכיר או לא ,בקק"צ (נדמה לי שבכל המגמות) יש שבוע שלם שמוקדש לחינוך ודילמות ערכיות שגורמים לך לחשוב על מידת הזיקה שלך לעם היהודי ומדינתו. בשבוע הנ"ל עולות שאלות קשות מצדך ומצד הצוות כלפיך וכלפי השאר, אני אגב הגעתי לשבוע הזה עם גישה מאוד ליברלית של קבלת ה"דתיים" אבל אי אימוץ של היהדות והדת מבחינתי. בסוף השבוע בלילה האחרון לפני שהלכנו לישון אמרתי לאחד החברה שישן איתי בחדר "שאלת אותי שאלה יפה ווואלה אין לי תשובה ודאית לשאלה הזאת אבל היית צריך לשאול אותי שאלה אחרת , האם אני מפחד מהדת?" כמובן שאחר כך נמשך הקורס ובמהלכו מצאתי את עצמי עומד בפני שתי סיטואציות : א'- במסגרת הרצאה על מנהיגות הריץ המרצה ,יהודי דתי , מעיין ראיון אישי שכדאי לעשות לחייל שרק קיבלת במסגרת טירונות\ותיקה .במהלך ההרצאה הוא נגע בשאלת "האם יש לך חברה? " כאשר הוא הציג את החפ"ש וצוער שנבחר על ידיו באופן אקראי הציג את המ"מ. כשהצוער שאל אותו "יש לך חברה?" השיב לו המרצה "המפקד, יש לי חבר כבר שנתיים". כמובן שהתגובה מצד הקהל לא אחרה לבא ובצורת צחוק וצעקות ואז המרצה חתך ואמר עד כמה חשוב להקשיב לחיילים במקרה הזה גם אם לך כמ"מ זה לא נתפס כדבר כל כך "נורמלי". ככה התפתח לו דיון ,אחרי אתמול בלילה אל תצפו שאני אזכור, אבל בסופו עלה המסר מצד המרצה ומפקד הבה"ד שיש הומואים בצבא גם בקרבי והם נורמליים כמו כל אדם אחר. אני כמובן החלטתי שאני חייב לדבר איתם אז ביציאה ניגשתי אליהם (המפקד והמרצה) ואמרתי להם כמה הם עודדו אותי וכו' והתגובה שזכיתי מצד המפקד הייתה לחיצת יד וסוג של הערת הערכה ומצד המרצה חיבוק חם ואבהי. ב'- אותו צוער שמוזכר כמה שורות למעלה שאל אותי שבוע שבועיים לפני הסוף בחצי חיוך את השאלה הבאה- "אתה יוצא בד"כ עם בנות?" בהתחלה לא הגבתי אבל אחרי שהוא לא הרפה עניתי לו - "אל תשאל שאלות לא תשמע שקרים". מתשובה כזאת אין כל כך ספק לגבי נטיותיי אבל כמו שציפתי הבחור לא נרתע או ברח אלא פשוט המשיך כאילו כלום לא קרה ועד סוף הקורס וגם אחריו הוא לא נרתע ממני אפילו לשניה אחת ואני ראיתי בו את אחד מהחברים היותר טובים שלי בצוות, אגב חשוב לציין שהוא היה דתי. בגלל כל היחס הזה הרגשתי יותר נוח עם הדת והתחלתי פחות להרתע ממנה עד שמצאתי את עצמי יום אחד משלים למניין לתפילת מנחה,וזאת הייתה הרגשה נהדרת. הרעיון של דת נראה לי מעניין אבל בגלל המשפחה והחינוך שבו גדלתי אני לא חושב שיום אחד אמצא את עצמי ממש שומר על כשרות או מתפלל על דעת עצמי אבל כן אני מרגיש שעשיתי שינויים, חלקם קטנים כמו לחפש מקומות כשרים כשאני יוצא עם חברים וחלקם עצומים כמו חיזוק אמונה וההתקרבות ליהדות ולתרבות היהודית. למה יצרתי את הבור הזה בשעה כזאת אחרי לילה לא כל כך צלול ועם כאב ראש עצבני? כי אני רוצה להכיר גם את הצד הזה וללמוד דרכו וגם כי אני ממש מעריך את אלה שלא נרתעים מהיהדות בגלל הנטייה אלא מחבקים את שתיהן וגם בגלל שסוף סוף יש לי זמן ברגילה שלי בין הקורסים.
על סמך נסיוני הדל בחיים והכרות רדודה עם מספר אנשים די פתחתי רתיעה מהדת ומ"דתיים" וחשבתי שיהדות ואמונה לא הולכים יד ביד עם גאווה, עד שהגיע קורס הקצינים הנוכחי שעשיתי. לשמחתי בצוות שלי היו בין היתר 5 חברה נהדרים חובשי כיפות שבזכות היחס החברי שלהם הם רק גרמו לי לשאול עוד ועוד שאלות ולהתעניין בנושאי דת ואמונה. למי שמכיר או לא ,בקק"צ (נדמה לי שבכל המגמות) יש שבוע שלם שמוקדש לחינוך ודילמות ערכיות שגורמים לך לחשוב על מידת הזיקה שלך לעם היהודי ומדינתו. בשבוע הנ"ל עולות שאלות קשות מצדך ומצד הצוות כלפיך וכלפי השאר, אני אגב הגעתי לשבוע הזה עם גישה מאוד ליברלית של קבלת ה"דתיים" אבל אי אימוץ של היהדות והדת מבחינתי. בסוף השבוע בלילה האחרון לפני שהלכנו לישון אמרתי לאחד החברה שישן איתי בחדר "שאלת אותי שאלה יפה ווואלה אין לי תשובה ודאית לשאלה הזאת אבל היית צריך לשאול אותי שאלה אחרת , האם אני מפחד מהדת?" כמובן שאחר כך נמשך הקורס ובמהלכו מצאתי את עצמי עומד בפני שתי סיטואציות : א'- במסגרת הרצאה על מנהיגות הריץ המרצה ,יהודי דתי , מעיין ראיון אישי שכדאי לעשות לחייל שרק קיבלת במסגרת טירונות\ותיקה .במהלך ההרצאה הוא נגע בשאלת "האם יש לך חברה? " כאשר הוא הציג את החפ"ש וצוער שנבחר על ידיו באופן אקראי הציג את המ"מ. כשהצוער שאל אותו "יש לך חברה?" השיב לו המרצה "המפקד, יש לי חבר כבר שנתיים". כמובן שהתגובה מצד הקהל לא אחרה לבא ובצורת צחוק וצעקות ואז המרצה חתך ואמר עד כמה חשוב להקשיב לחיילים במקרה הזה גם אם לך כמ"מ זה לא נתפס כדבר כל כך "נורמלי". ככה התפתח לו דיון ,אחרי אתמול בלילה אל תצפו שאני אזכור, אבל בסופו עלה המסר מצד המרצה ומפקד הבה"ד שיש הומואים בצבא גם בקרבי והם נורמליים כמו כל אדם אחר. אני כמובן החלטתי שאני חייב לדבר איתם אז ביציאה ניגשתי אליהם (המפקד והמרצה) ואמרתי להם כמה הם עודדו אותי וכו' והתגובה שזכיתי מצד המפקד הייתה לחיצת יד וסוג של הערת הערכה ומצד המרצה חיבוק חם ואבהי. ב'- אותו צוער שמוזכר כמה שורות למעלה שאל אותי שבוע שבועיים לפני הסוף בחצי חיוך את השאלה הבאה- "אתה יוצא בד"כ עם בנות?" בהתחלה לא הגבתי אבל אחרי שהוא לא הרפה עניתי לו - "אל תשאל שאלות לא תשמע שקרים". מתשובה כזאת אין כל כך ספק לגבי נטיותיי אבל כמו שציפתי הבחור לא נרתע או ברח אלא פשוט המשיך כאילו כלום לא קרה ועד סוף הקורס וגם אחריו הוא לא נרתע ממני אפילו לשניה אחת ואני ראיתי בו את אחד מהחברים היותר טובים שלי בצוות, אגב חשוב לציין שהוא היה דתי. בגלל כל היחס הזה הרגשתי יותר נוח עם הדת והתחלתי פחות להרתע ממנה עד שמצאתי את עצמי יום אחד משלים למניין לתפילת מנחה,וזאת הייתה הרגשה נהדרת. הרעיון של דת נראה לי מעניין אבל בגלל המשפחה והחינוך שבו גדלתי אני לא חושב שיום אחד אמצא את עצמי ממש שומר על כשרות או מתפלל על דעת עצמי אבל כן אני מרגיש שעשיתי שינויים, חלקם קטנים כמו לחפש מקומות כשרים כשאני יוצא עם חברים וחלקם עצומים כמו חיזוק אמונה וההתקרבות ליהדות ולתרבות היהודית. למה יצרתי את הבור הזה בשעה כזאת אחרי לילה לא כל כך צלול ועם כאב ראש עצבני? כי אני רוצה להכיר גם את הצד הזה וללמוד דרכו וגם כי אני ממש מעריך את אלה שלא נרתעים מהיהדות בגלל הנטייה אלא מחבקים את שתיהן וגם בגלל שסוף סוף יש לי זמן ברגילה שלי בין הקורסים.