אהההה

[fall to pieces]

אהההה

לא רוצה לדעת לא רוצה לשמוע ולא אני לא רוצה לדבר על זה רק לשכוח מהכל כאילו כלום לא קרה להמשיך כרגיל אני לא כזאת פשוט לא אז תפסיקו די לשבת לי על הנשמה גם ככה קשה לי ואתם עושים את זה יותר גרוע אני לא אדבר על זה ואני לא אלך לפסיכולוג אני אשב כל היום לבדי ואשקע במחשבות עם עצמי ולא עם אף אחד אחר כי ככה אני רוצה זה מה שאני יכולה לא יותר מזה אז די כבר תעזבו אותי בשקט רק זה יעזור לי

 

[מישהי 236]

כל כך..

מה הפסיכולוד כבר יבין? אחרי שהוא יחזור מהעבודה הוא ילך לאכול ארוחת ערב אצל אבא שלו ואמא שלו..

 

[לונה..]

אה, תרשי לי למחות ../images/Emo13.gif

הפסיכולוג, בעיקר אלה שמתמחים בנושאי השכול, מבינים הרבה. יודעת למה? כי יש להם ניסיון עם הרבה מטופלים אחרים שהיו אצלם לפנייך. כי הם יודעים כיצד ואילו כלים לתת למטופלים על מנת שיוכלו להתמודד עם האובדן. כי לפעמים כולם צריכים אוזן קשבת. עד כמה שזה נשמע מוזר, לא כולם יודעים להקשיב באמת, גם לא כל הפסיכולוגים. ויודעת מה עוד? להזיק זה לא יכול. אז למה לא לנסות? ותרשי לי רק להגיד, זה שהוא ילך לאכול ארוחת ערב עם המשפחה, זה ממש לא קשור לעניין כי לכל אחד יש חיים משלו, עם או בלי אובדן של מישהו קרוב. גם לך. ואם את מתכוונת בדברייך לעניין שהוא "לא מבין" כי הוא לא חווה את זה, אז יכול להיות שאת צודקת. הוא לא מרגיש את אותם הרגשות שאת מרגישה, אבל הוא מוסמך לטפל בהם, להראות לך דרכים שונות להביט על כל העניין ובסה"כ לנסות לעזור לך. גם אני לא הייתי חסידה של פסיכולוגים, עד שהפנמתי שהכל תלוי באיכות המטפל וברצינות וברצון של המטופל להתקדם ולבצע שינוי אמיתי בחיים.

 

[מישהי 236]

את צודקת, לא אמרנו את ההפך..

פשוט אין לי כוח אפילו לזה, להסביר את עצמי..

 

[fall to pieces]

זה לא העניין

אני יודעת ששיחה עם מישהו תעזור לי שאני צריכה לדבר על זה שיכול לצאת משהו מזה מזה אני מפחדת ממה שיצא מהטיפול הזה ממה שאני אוציא ממני מפחדת ממה שיש לי בפנים אני לא מסוגלת לדבר לא יכולה להעביר למילים את מה שאני מרגישה פשוט לא יכולה לא מסוגלת לשפוך את הלב בפני מישהו אני לא בן אדם כזה חייבת לשמור הכל בפנים והם לא מבינים את זה וזה משגע אותי שחושבים שאני כמוהם

 

[לונה..]

היי, אף אחד לא הכריח, זה היה

אך ורק בגדר הצעה. השיקולים לגבי החיים שלך (לאו דווקא בקשר לטיפולים, נדבקנו יותר מדי) הם אך ורק שלך. את לא "צריכה" לעשות שום דבר אם את לא רוצה לעשות אותו. אבל שמעי - את יכולה לשמור בבטן ולהיחנק עם זה עד שתתפוצצי יום אחד. את חושבת שלמישהו יהיה אכפת? אולי יראו וישאלו אם את בסדר, ואז את תגידי "כן, בטח" והם יחייכו ויחפשו משהו אחר לעשות בעוד שאת תאכלי את עצמך מבפנים (אני בכוונה קיצונית, רוצה שתראי את הצד האחר). בקיצור, מה שאני מציעה כאן, זה שתנסי למצוא את האיזון בין החיים שלך, לבין החיים שלך ש"מתגברים על האובדן". תפתחי את עצמך באופן עצמאי, ולחלק בך שעדיין מתאבל תני אפשרות להתקיים, אפשרות לנשום ולשחרר מעצמו. זה לא דבר שבא בשניות, גם לא בשעות ובימים. אבל לאט לאט תתחילי להפנים שלא הכל שחור ולבן. שאפשר לחיות לצד המוות.

 

[fall to pieces]

לא אמרתי שהכריחו

אני מבינה את מה שאת אומרת שלא תחשבי שאני כל היום שוכבת בדיכאון יש לי חיים המשכתי בהם עד כמה שאני יכולה ובכל זאת משהו כבד יושב לי על הלב ועם זה קשה לי להתמודד כנראה זה משהו שאני אלמד עם הזמן באמת כי עכשיו אני פשוט לא מסוגלת

 

[BooBee]

קודם כל אני שמחה שיש לך חיים ../images/Emo13.gif

וברור לנו שאת לא בדכאון כל יום כל היום, אבל תשמעי, כמו שהקלישאה אומרת, אי אפשר לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה. בשביל להרוויח משהו אחד, את תאלצי לוותר עלמשהו אחר, כמו על מה שברור לך שיקרה בשיחות טיפוליות. יש לך איזה אימג' מסויים איך זה טיפול, ויכול להיות שאת צודקת ויכול להיות שאת לא, אבל אי אפשר לדעת אילו דברים נפלאים יקרו לך כתוצאה מכך שאת תלכי לטיפול ותוציאי הכל לאור השמש. להגיד שיש לך משהו כבד שיושב לך על הלב, אבל להיות מאוד עקשנית לא להסתכל עליו, ועדיין, להמשיך לכאוב בגללו, ולאפשר לו לגרום לך כאלה תחושות קשות? אני חושבת שיותר כואב וקשה מזה לא תמצאי.... וחוצמזה, את יכולה לתת לאנשים ללמד אותך איך חיים עם משאות כבדים. יש אנשים חכמים ומנוסים שיכולים לעזור לך, ואת היחידה בכל העולם כולו שיכולה לאפשר להם לעזור לך. זה הכל בידיים שלך. את בוחרת.

 

[fall to pieces]

אני מבינה

אבל אני פשוט לא מסוגלת עם הכאב שיושב לי על הלב אני יכולה לסתדר אבל להוציא אותו החוצה..זה כבר יותר מדי לא יכולה שאנשים ידעו מה אני מרגישה כל החיים הייתי ככה ואני לא יכולה פתאום להוציא.. אולי עם הזמן

 

[תמימו]

היי,

לפחות כאן את כן נותנת לאנשים להבין ולדעת מה את מרגישה וזה לא פחות חשוב מהאנשים ה"אמיתיים" שם בחוץ. אני אומרת שאם את לא מוכנה אז אין צורך לנסות בכוח. לפעמים, לדעתי, חשוב גם להגיע לנקודה הכי נמוכה הזאת שכולם פה כל כך מפחדים ממנה. נכון תמיד כולם אומרים "את תתפוצצי בסוף אם לא תדברי"? אז אולי ההתפוצצות הזו היא חיונית לפעמים. את יודעת איך אומרים, כשמגיעים לנמוך ביותר משם אפשר רק לעלות. אז נכון זו הדרך הקשה למרות שלפעמים אומרים שהיא הקלה כי בעצם אין התמודדותת אבל בשכול אין כאמור חוקים, כל אחד והאפשרויות המתאימות לו וליכולתיו ולרגשותיו. בכל אופן, תראי עבר זמן ממש קצר וזה בסדר גמור מה שאת מרגישה עכשיו, יותר מבסדר. חשוב שתדעי שכאן תמיד יש לך אוזן קשבת הרי אחרי הכל בשביל זה יש את הפורום. וככה לסיום, אני אומר לך משהו שאת ואולי גם רבים אחרים לא יסכימו איתי עליו. חיים עם האובדן, וגם לא רע בכלל. את תראי, זה פשוט ישכח עם הזמן. ואפילו אם לא מתמודדים. אני לא מתמודדת יפה מאוד כבר 5 שנים. והכל טוב עד עכשיו... אבל אל תלמדי ממני, נסי אופציות. בהצלחה.

 

[fall to pieces]

תודה..

 

[לונה..]

תרשי לי רק לחלוק עלייך בדבר אחד

"אני לא מתמודדת יפה מאוד כבר 5 שנים. והכל טוב עד עכשיו..." גם "לא להתמודד" זו התמודדות. כל אחד והדרך שלו. אולי טוב לך עם זה ואולי עוד כמה שנים תגלי שלא, העיקר שטוב לך כרגע.

 

[תמימו]

לא חלקת כלל... חזרת על דבריי

באופן קצת שונה, זה הכל.

 

[נ.תהילה]

לדעתי...

ואני אומרת את זה בכאב רב, אחרי המון שנים אחרי האובדן ואחרי אינספור התמודדויות. אחרי שרוב הזמן הייתי בהכחשה גמורה - וחייתי עם זה טוב מאוד המון שנים. בסופו של דבר- הכל חוזר אליך, בין אם תרצה ובעיקר אם לא תרצה- כבומרנג אחד גדול. ונכון, אני מסכימה איתך שאני לא מסכימה שהחיים יכולים להיות יפים עם השכול, אך ורק (אם בכלל) לצידו. ויש הבדל משמעותי וענק, מקווה שאני מובנת בקטע הזה. אז תמימו וכל שאר מי שלא מתמודד כרגע ורוצה/חושב שלא יתמודד בכלל: הלוואי ותהיה לכם ההתמוודדות הפשוטה ביותר,אם יש כזה דבר. להדחיק זה כיף ונראה כאידיאלי- אבל עשו לעצמכם טובה, דעו שיש גם משהו אחר, והיו מוכנים לקראתו. אני פשוט רוצה שהנפילה תהיה הכי רכה שאפשר. לילה טוב

 

[לונה..]

אין בעיה

תתכחשי, תתרחקי, תשתקי, תברחי, תתבודדי - אם זה מה שעושה לך טוב. רק תעשי לעצמך טובה? תזכירי לעצמך באיזשהו שלב שאת עדיין חיה. ולמרות כל מה שכתבת, אני עדיין ממליצה לך לשוחח עם מישהו. ולכתוב המון, כי התועלת בדברים הללו היא עצומה. זה משחרר וזה מאפשר לך את האפשרות להתפרק. זה דבר מאוד מאוד חשוב. קחי את הזמן שלך. וחיבוק, על הדרך

 

[לו1]

ואולי...

ואולי יש דרך אחרת לפרוק ולהוציא, לא בצורה מילולית: לשיר, לצייר, לרקוד, לרוץ, ג'וגינג - איזושהי דרך להוציא את הדברים בצורה אחרת, עד שהמלים כבר לא יהיו כל כך מפחידות...

 

[לונה..]

נו ברור

בהודעה שלי כתבתי על כך שכתיבה יכולה להועיל ולתרום הרבה לעניין הזה. אז אולי הייתי ספציפית מדי. יש המון דרכים, החביבה עליי היא כתיבה

יופי, סגרנו. וברוכה הבאה, אם אני לא טועה..

 

[לו1]

תודה ../images/Emo9.gif

את לא טועה... הנושא, לצערי, לא חדש לי, הפורום כן. שמחה שמצאתי אותו.

 

[לונה..]

מבינה.

ברוכה הבאה בשנית וכמובן, קבלי את תנחומיי. אגב, האם את עוסקת באחת הדרכים שציינת קודם לכן כשדיברנו על דרכים להתפרקות? מאוד אשמח אם תכתבי על כך

במה את עוסקת, כיצד התחלת, איך זה מתקדם, מה ההשפעות של זה לגבייך וכו' וכו'.

 

[לו1]

../images/Emo39.gif

ושוב תודה האמת היא שניסיתי כמה מהן... הדבר הראשון היה לדבר גם עם חברות ובשלב טיפה יותר מאוחר גם עם מטפלת, והמלים פשוט לא יצאו. לא הייתי מסוגלת לדבר ולהביע במלים את מה שהרגשתי, חששתי שאף אחד לא יבין, ולא הצלחתי למצוא את המלים הנכונות, איכשהו נראה לי שאף מילה שאבחר בה לא תתאר בדיוק את מה שאני מרגישה. ואז חשבתי לכתוב, וקניתי לי מחברת ועט, אבל לא הייתי מסוגלת לכתוב. הייתי בוהה הדף הריק שעות ולא מסוגלת לכתוב מילה. זה היה נורא מתסכל, והרגשתי נורא תקועה ועצורה. לקח לי המון זמן עד שהאסימון נפל... כשאמא שלי היתה חולה, מה שהכי עזר לי היה נגינה. הייתי יושבת שעות ומנגנת, ואיכשהו המוסיקה עזרה לי להוצא את כל התחושות בצורה הכי נכונה לי. חששתי לחזור לנגן, זה משהו שלא עשיתי מאז שהיא נפטרה וזה מתקשר לי לתקופה העצובה שלפני... ולקח עוד קצת זמן, ואז החלטתי שאני רוצה לשיר (שגם זה משהו שעשיתי פעם, עוד בתקופות המאושרות יותר) ולהצטרף למקהלה, ויום אחד תפסתי אומץ ועשיתי זאת. ואני מאוד שמחה על כך. מעבר לתחושת הקלה וסיפוק אדירות שיש לי בכל חזרה, השירה המשותפת נותנת תחושה של חלק ממשוה הרבה יותר גדול, תחושה של יחד, של שיתוף, וזה ממש מרחיב את הלב ונותן המון כוח. מקווה שעניתי... שתהיה שבת נעימה