אההההההההה
שלום
! התחיל אצלי תהליך, בעצם כמה תהליכים במקביל, של השלה/התקלפות/פריצה החוצה... בשבועות הראשונים גיליתי אהבה יותר ויותר, גיליתי איך אני יכולה ממש להפוך ל"אדם אחר" איך פתאום אנשים מסביבי גם הם הופכים ל"אנשים אחרים" כולנו הרבה יותר אוהבים... הרבה יותר מאושרים... עם הזמן המון דברים שלא רציתי במציאות שלי, החלו לנשור... להתפוגג. את רובם החלפתי באהבה. לפני כמה ימים חוויתי חוויות מדהימות... היה לי יום מ-ד-ה-י-ם! ביום שאחריו כאילו פתאום שכחתי מכל התהליך, ידעתי שהוא מתרחש גם מבלי שאתעסק איתו במודעות שלי אבל בכל זאת נראה שקרה לי משהו... בלילה הלב שלי התחיל לכאוב. לא ידעתי מה לעשות כ"כ, שלחתי אהבה...הרגשתי שזה לא מפסיק ולא נחלש והתחלתי להלחץ... אחרי כמה דקות הכאב נחלש מאד ואני הלכתי לשכב במיטה במטרה לישון. שכבתי לי ופתאום מלאאא פחדים עלו, פתאום רציתי למות! "הבנתי" שאני בכלל לא רוצה לחיות, אין לי כוח לשום דבר... יום למחרת הכאב בחזה ליווה אותי בחלק בהזמן, הוא בא והלך, אך הוא לא היה חזק. בכיתי די הרבה במשך היום... משיחה עם ההילרית שלי בטלפון הבנתי שזה לא פיסי (טוב, גם לבד הרגשתי שזה לא פיסי), מערכת האמונות הישנה שלי נלחמת על מקומה (גם את זה איכשהו הרגשתי לפני)... דיברנו על אמון, לתת אמון... היום (שזה בעצם יום אח"כ) בבוקר ישבתי לי במרפסת ועשיתי עבודה פנימית, התחלתי להשיל ממני כל מיני דימויים של עצמי. ויתרתי על "אלכס החכמה", "אלכס המוכשרת", "אלכס המכוערת", "אלכס הפחדנית" וכו' (אני אלכס ואלו דברים שאנשים אמרו עליי בפניי ואני אימצתי את דעותיהם). פשוט וויתרתי על "דברים שאני לא צריכה יותר". הרגשתי טוב... בערב, הייתי אצל ההילרית שלי, באמצע המדיטציה התחלתי לבכות, כשהמדיטציה הסתיימה אני בכיתי בהסטריה, בכיתי ובכיתי... רציתי למות לא ידעתי מי אני ומה אני. ההילרית הנחתה אותי למצוא משהו שאני יודעת שאני אוהבת ושאני מתחברת אליו, לא מצאתי... היא אמרה לי "את אוהבת טבע, תתחברי למקום הזה" אמרתי לה "אני בכלל לא אוהבת טבע" (בתכל'ס, אני אוהבת טבע, פשוט התנגדתי לכל דבר...). היתה שיחה ארוכה... סיפרתי להילרית שלי על העבודה הפנימית שעשיתי במרפסת לפני הטיפול (ויתורים...) והיא סיפרה לי שמרוב שוויתרתי על מי שאני, אני באמת איבדתי את עצמי. פשוט מה שעשיתי היה לוותר על מי שאני יודעת שאני (אני יודעת מי אני לפי דעותיהם של אנשים אחרים, אני חשבתי שאני לא זקוקה לאנשים אחרים יותר ואני כבר יודעת מי אני בלעדיהם... אבל מסתבר שאני עדין צריכה את הכלי הזה-"אנשים אחרים"). רוב הטיפול הייתי במצב על הפנים, ואת רוב רובו של התהליך שקרה שם אני לא זוכרת בכלל (כמובן שגם לא את השיחה איתה). מה שאני יודעת זה שעשיתי משהו שפגע בי... אני פתאום מרגישה שאני צריכה "השגחה" שמישהו ייפקח על התהליך! הרי אני מסוגלת לגרום לעצמי לאבד את עצמי ואת הרצון לחיות! אחרי כ"כ הרבה ימים של אהבה, אחרי תהליך שכולו היה הנאה צרופה, פתאום מגיעים ימים כאלה. של בכי, כעס, עצב, בלאגן ובלבול... "למה אני בכלל בעולם הזה כוסאמק, מי הדביל שהביא אותי לכאן!? לא רוצה להיות פההה". ואני שואלת את עצמי איך?! איך זה קרה? הרי התהליך היה כ"כ מרגש, מה פתאום קורה לי בדיוק ההיפך?! אני משתפת אותכם, גם כדיי להוציא החוצה
וגם כדיי לשמוע תגובות, עיצות... מה שבא
אוהבת
שלום
