אהבת שאול
אני קורא עכשיו את אהבת שאול של אלי עמיר. נתקלתי בדף שמתאים מאד לדעתי, לפורום ואני מאמין שאנשים נוספים יוכלו להזדהות איתו, לכן החלטתי להעתיקו. "עצבות יורדת עלי תמיד בחנות ספרים. בעבודתי בגנזך, בתוך כל תיקי המסמכים והפרסומים האלה, מתוך מלחמה מתמדת זו בפיתוי לקרוא ולעיין, לא יכולתי שלא לעשות את החשבון,כמה אדם קורא, נניח, בשלושים שנה. אם אתה קורא ספר אחד בשבוע, אתה קורא, נניח, חמישים ספרים בשנה. זאת אומרת אלף וחמש מאות ספרים בשלושים שנה. "זה," אמרה לי חיה משסיפרתי לה על החשבון הזה שאני עושה, "רק חלק ממספר הפרסומים הנכנסים לבית הספרים הלאומי בחודש אחד." אבל מי קורא ספר אחד בשבוע, אם אין זה מקצועו, כגון שהוא אנוס לקרוא כמה ספרים בשבוע כדי לכתוב לעיתון סקירה שבועית של פרסומים חדשים, וגם הוא יש שעליו להסתפק מן הסתם ברפרוף בלבד? אדם עסוק מן הישוב, שיש לו תחום עיסוק משלו, יקרא אולי את הספרות המקצועית שלו, אבל ספר, כלומר מאותם הספרים המיועדים לנשמה, ועל כל פנים לנשמתי שלי, הדברים שאני עצמי אוהב כל כך לקרוא, ספרות יפה מקורית ומתורגמת, ספרי הגות בכמה תחומים, ספרי היסטוריה בכלל ותולדות עם ישראל וארץ ישראל בפרט, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, ספרי זיכרונות של אישים חשובים בעם ישראל ובאומות העולם, ספרי מסעות וגיאוגרפיה על ארצות ועמים רחוקים, וכל כיוצא באלה – שגרת לשון זו, "וכל כיוצא בזה", "וכן הלאה", "וכוליה", הלוא כאן אין פירושה אלא עוד אלף תחומים אחרים שהלב משתוקק להציץ בהם כשהעין חומדת את הספר העוסק בהם, דברים שאין להם כל שייכות לעיסוקך ולמקצועך, אבל היית רוצה כל כך לקרוא אותם, סתם קריאה לשמה – הלוא ספרים שכאלה סתם אדם מן הישוב, משכיל אבל עסוק, קורא אולי עשרה עד עשרים בשנה. זאת אומרת, שלוש מאות עד שש מאות בלבד בשלושים שנה! משמע שמי שקרא ספר אחד בשבוע, או אלף חמש מאות בשלושים שנה, הוא בעצם קריין אדיר! וגם זה טיפה מן הים. מה הפלא שאני עצוב כשאני נכנס לחנות ספרים? איך אפשר להקיף את כל זה? איפה קראתי שגיתה או מישהו אמר: "אין לך אוניברסיטה טובה יותר מאוסף של ספרים." למה זה נדמה לי שהוא התכוון לספרי הנשמה דווקא? אבל היום, שעלי להיות גם בעל המקצוע הנותן לחם לעצמו ולאחרים, וגם האיש שכל כולו מרותק גם לתחום מופלא ומהפנט אחר – מתי אקרא? בילדותי הייתי קריין כמעט כפייתי – באמת לא עבר שבוע שלא קראתי לפחות ספר אחד מספריית בית הספר או מספריית בני ברית או מספריית בית ההסתדרות. חוץ מכמה ספרי קודש ושירת אצ"ג וכתבי זאב ז´בוטינסקי, וכמה ספרים שקיבלתי במתנה, בייחוד לבר-מצווה, לא היו ספרים בביתנו, ולמען דבר חשוב כל כך בעיניו של אבא, כמו ספריית ההסתדרות הזאת, או קופת חולים, היה מוכן להודות על כורחו שיש למפאיניקים גם כמה מוסדות טובים, שמקבלים כל אדם בלי הבדל בין מפלגה למפלגה. וכל הספרים האלה נועדו כמובן לנשמתו של ילד ונער ומתבגר. צריך לזכור שלא הייתה טלויזיה אז, וילדים היו מתעניינים ממש בספרים ומחליפים רשמים על ספר: "קראת את ´באין משפחה´?" שאל אותי פעם אחת ילד אחד. "לא – מי כתב את זה?" "לא שמתי לב לשם של הסופר, אבל זה ספר נהדר, כדאי לך לקרוא, יש כמה אחדים בספרייה." המילה עותקים עדין לא באה לעולם. וכמה בכיתי על משכבי בלילה כשקראתי את "באין משפחה" מאת הקטור מלו, בתרגום ההוא, בעברית הנהדרת ההיא, המיושנת כל כך, שילדי הימים ההם לא התקשו בה כלל, כי היו רגילים לקרוא יותר מכתוביות של סרטים בטלויזיה. כן, נכון, מי כמוני יודע שילדי ימינו, היום הזה, אמונים כל כך על הפעלת המחשב – הלא יש לי חלק כלשהו בזה. אבל אם תשאלו אותי אם הייתי ממיר את ספרי ילדותי בחכמת המחשב, אינני בטוח בזה כלל. באותה שנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, ובעצם כל ימי עד היום הזה, אמרתי לעצמי כמעט בכל שבוע שצריך לקרוא, אבל בזמן המועט שיש לי לקרוא אני מוצא את עצמי משוקע עוד בספרות המקצועית, מתוך צורך מתמיד זה להתעדכן בכל המתחדש במקצוע ובתחומים הסמוכים לו – לכל היותר אני מספיק לעיין ברפרוף מיומן בעיתונים. רק בחופשות אני מספיק לקרוא משהו. מה הפלא שחנות של ספרים שכאלה, שהם בעיני התגלמות הצד היפה ביותר שבאדם, מהלכת עלי עצבות? ואם בימים ההם כך, כשהייתי בחור צעיר, ועדין הייתה לי תקווה שעוד אספיק, עוד היום גדול, מה אומר היום, שאני יודע שיהיה עלי להזדקן ולפרוש תחילה כליל מעיסוקי לשם כך, וכמה אספיק אז? והכל אף על פי שהעיסוק במקצוע חיי היה מרתק כל כולו עד עצם היום הזה, וחשוב ורב אתגרים ויצירתי כל כך בעיני – ובכל זאת נשמתי צמאה תמיד לספרים האלה. גלגל עינו של בשר ודם אינו שבע, כדברי חז"לינו ז"ל (כביטויו של זכי הבדרן) בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, שנתן לי העורך דין אליהו מרידור במתנה על ידי אבא לאחר שקרא את החיבור שלי על הנחליאלי, ואני הייתי קורא בו חצאי לילות תמימים בילדותי. ימים תמימים אפשר לעמוד ככה בחנות ספרים ולדפדף ולעיין. מה השעה? אואה, כבר עשרה לשש! איך הזמן טס בחנות כזאת!
אני קורא עכשיו את אהבת שאול של אלי עמיר. נתקלתי בדף שמתאים מאד לדעתי, לפורום ואני מאמין שאנשים נוספים יוכלו להזדהות איתו, לכן החלטתי להעתיקו. "עצבות יורדת עלי תמיד בחנות ספרים. בעבודתי בגנזך, בתוך כל תיקי המסמכים והפרסומים האלה, מתוך מלחמה מתמדת זו בפיתוי לקרוא ולעיין, לא יכולתי שלא לעשות את החשבון,כמה אדם קורא, נניח, בשלושים שנה. אם אתה קורא ספר אחד בשבוע, אתה קורא, נניח, חמישים ספרים בשנה. זאת אומרת אלף וחמש מאות ספרים בשלושים שנה. "זה," אמרה לי חיה משסיפרתי לה על החשבון הזה שאני עושה, "רק חלק ממספר הפרסומים הנכנסים לבית הספרים הלאומי בחודש אחד." אבל מי קורא ספר אחד בשבוע, אם אין זה מקצועו, כגון שהוא אנוס לקרוא כמה ספרים בשבוע כדי לכתוב לעיתון סקירה שבועית של פרסומים חדשים, וגם הוא יש שעליו להסתפק מן הסתם ברפרוף בלבד? אדם עסוק מן הישוב, שיש לו תחום עיסוק משלו, יקרא אולי את הספרות המקצועית שלו, אבל ספר, כלומר מאותם הספרים המיועדים לנשמה, ועל כל פנים לנשמתי שלי, הדברים שאני עצמי אוהב כל כך לקרוא, ספרות יפה מקורית ומתורגמת, ספרי הגות בכמה תחומים, ספרי היסטוריה בכלל ותולדות עם ישראל וארץ ישראל בפרט, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, ספרי זיכרונות של אישים חשובים בעם ישראל ובאומות העולם, ספרי מסעות וגיאוגרפיה על ארצות ועמים רחוקים, וכל כיוצא באלה – שגרת לשון זו, "וכל כיוצא בזה", "וכן הלאה", "וכוליה", הלוא כאן אין פירושה אלא עוד אלף תחומים אחרים שהלב משתוקק להציץ בהם כשהעין חומדת את הספר העוסק בהם, דברים שאין להם כל שייכות לעיסוקך ולמקצועך, אבל היית רוצה כל כך לקרוא אותם, סתם קריאה לשמה – הלוא ספרים שכאלה סתם אדם מן הישוב, משכיל אבל עסוק, קורא אולי עשרה עד עשרים בשנה. זאת אומרת, שלוש מאות עד שש מאות בלבד בשלושים שנה! משמע שמי שקרא ספר אחד בשבוע, או אלף חמש מאות בשלושים שנה, הוא בעצם קריין אדיר! וגם זה טיפה מן הים. מה הפלא שאני עצוב כשאני נכנס לחנות ספרים? איך אפשר להקיף את כל זה? איפה קראתי שגיתה או מישהו אמר: "אין לך אוניברסיטה טובה יותר מאוסף של ספרים." למה זה נדמה לי שהוא התכוון לספרי הנשמה דווקא? אבל היום, שעלי להיות גם בעל המקצוע הנותן לחם לעצמו ולאחרים, וגם האיש שכל כולו מרותק גם לתחום מופלא ומהפנט אחר – מתי אקרא? בילדותי הייתי קריין כמעט כפייתי – באמת לא עבר שבוע שלא קראתי לפחות ספר אחד מספריית בית הספר או מספריית בני ברית או מספריית בית ההסתדרות. חוץ מכמה ספרי קודש ושירת אצ"ג וכתבי זאב ז´בוטינסקי, וכמה ספרים שקיבלתי במתנה, בייחוד לבר-מצווה, לא היו ספרים בביתנו, ולמען דבר חשוב כל כך בעיניו של אבא, כמו ספריית ההסתדרות הזאת, או קופת חולים, היה מוכן להודות על כורחו שיש למפאיניקים גם כמה מוסדות טובים, שמקבלים כל אדם בלי הבדל בין מפלגה למפלגה. וכל הספרים האלה נועדו כמובן לנשמתו של ילד ונער ומתבגר. צריך לזכור שלא הייתה טלויזיה אז, וילדים היו מתעניינים ממש בספרים ומחליפים רשמים על ספר: "קראת את ´באין משפחה´?" שאל אותי פעם אחת ילד אחד. "לא – מי כתב את זה?" "לא שמתי לב לשם של הסופר, אבל זה ספר נהדר, כדאי לך לקרוא, יש כמה אחדים בספרייה." המילה עותקים עדין לא באה לעולם. וכמה בכיתי על משכבי בלילה כשקראתי את "באין משפחה" מאת הקטור מלו, בתרגום ההוא, בעברית הנהדרת ההיא, המיושנת כל כך, שילדי הימים ההם לא התקשו בה כלל, כי היו רגילים לקרוא יותר מכתוביות של סרטים בטלויזיה. כן, נכון, מי כמוני יודע שילדי ימינו, היום הזה, אמונים כל כך על הפעלת המחשב – הלא יש לי חלק כלשהו בזה. אבל אם תשאלו אותי אם הייתי ממיר את ספרי ילדותי בחכמת המחשב, אינני בטוח בזה כלל. באותה שנת לימודים ראשונה באוניברסיטה, ובעצם כל ימי עד היום הזה, אמרתי לעצמי כמעט בכל שבוע שצריך לקרוא, אבל בזמן המועט שיש לי לקרוא אני מוצא את עצמי משוקע עוד בספרות המקצועית, מתוך צורך מתמיד זה להתעדכן בכל המתחדש במקצוע ובתחומים הסמוכים לו – לכל היותר אני מספיק לעיין ברפרוף מיומן בעיתונים. רק בחופשות אני מספיק לקרוא משהו. מה הפלא שחנות של ספרים שכאלה, שהם בעיני התגלמות הצד היפה ביותר שבאדם, מהלכת עלי עצבות? ואם בימים ההם כך, כשהייתי בחור צעיר, ועדין הייתה לי תקווה שעוד אספיק, עוד היום גדול, מה אומר היום, שאני יודע שיהיה עלי להזדקן ולפרוש תחילה כליל מעיסוקי לשם כך, וכמה אספיק אז? והכל אף על פי שהעיסוק במקצוע חיי היה מרתק כל כולו עד עצם היום הזה, וחשוב ורב אתגרים ויצירתי כל כך בעיני – ובכל זאת נשמתי צמאה תמיד לספרים האלה. גלגל עינו של בשר ודם אינו שבע, כדברי חז"לינו ז"ל (כביטויו של זכי הבדרן) בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, שנתן לי העורך דין אליהו מרידור במתנה על ידי אבא לאחר שקרא את החיבור שלי על הנחליאלי, ואני הייתי קורא בו חצאי לילות תמימים בילדותי. ימים תמימים אפשר לעמוד ככה בחנות ספרים ולדפדף ולעיין. מה השעה? אואה, כבר עשרה לשש! איך הזמן טס בחנות כזאת!