אהבתי לערן.
טוב, אז הנה שבתי לי מגלות של תשעה ימים בנכר. סמינריון של "בת עמי" יכול להיות דבר משביז למדי, בעיקר בסביבות הזמן שאת מגיעה לשעה השלישית שלו וקולטת שאין לזה כל כוונה להסתיים בקרוב. ואם זה עדיין לא ממלא אותכם עד גדותיכם באושר, אז הנה עוד חדשות טובות: סגרתי שירות לאומי. כל מעריציי באשר הם יוכלו לראות אותי שנה הבאה בחיפה, עיר הקודש, מגישה לבגרויות ב"שוהם" ואולי גם ב"שוב". אני די בטוחה שמי שמכיר את בתי הספר האלה יחרוג ממנהגו ולא יפרסם לי תגובות "יא משתמטת אחת". מבחינת בילוי חביב של שנה בסטאלבט של קו החזית, "שוב" ו"שוהם" הם בערך סניף החיזבאללה הראשי של עזה. והנה מה שלמדתי בסמנריון: * אם תלמיד שואל אותך האם את בתולה, תתעלמי ממנו. *אם מקדם אותך ציור של איברים אינטימיים במרכז הלוח, תמחקי אותו ואז תתעלמי ממנו. *אם תלמיד מאונן לך בזמן השיעור, העירי לו בעדינות, הביאי סמרטוט, ואחר כך התעלמי ממנו. *אם אחד או יותר מתלמידייך סובל מהטרדה מינית, פיזית, רגשית או הזנחה בזמן השיעור, בצעי בו הנשמה מלאכותית, הזעיקי אמבולנס ועובדת סוציאלית, ואחר כך תתעלמי מכל הקשור בעניין. ארבעה כללים פשוטים. כמה שאני אוהבת את מערכת החינוך. אבל כל זה בשנה הבאה, (אין אינטרנט בדירת השירות שלי, אז אני מתחילה לקטר כבר עכשיו), הנה מה שאני מנסה להגיד עכשיו: בסימנריון הבנתי שאני פריקית. באמת. לא "פריקית" במובן של שלושה עגילים באוזן וכובע מצחיק שגורר תגובות "הנוער של ימינו" מכל מיני זקנות ש"כשהן היו קטנות...". אני מדברת במובן האמיתי שחל המילה, המובן באמריקאי המקורי. freak זה מישהו שאף אחד בעולם לא משדר בגלים שלו. שמוקף באנשים שאין להם שמץ של מושג מה עובר עליו או איך לעזור לו, שמשהו בתוכו, איזו חתיכת פאזל מעוותת, פשוט לא מתחברת לשום דבר. זה *לא* משהו טוב. תראו: ארבע בנות בחדר, 216 שעות ביחד, משהו לא בסדר. ואז פתאום את קולטת: אף פעם לא דיברתם על משהו שלא קשור באופן כזה או אחר לארוחת הצהוריים האיומה במקום הזה, (שני היוצאים מהכלל הזה הם שירות לאומי ודיאטות, וגם זה רק במקרים קיצוניים). פתאום את קולטת שהמבט הזה בעיניים שלהן כשאת מתחילה לדבר על "מילכוד", יופיע שם כל פעם שתתחילי שיחה שנראית לך מעניינת. שההומור השחור שלך לא מצחיק אותן, שהן לא אוהבות את השירים שאת אוהבת. שהן צועקות שאת בלאגאניסטית, שהן רוצות לחבק אותך ולמרוט לך גבות. שאף אחד לא מבין אותך. וזה נשמע סנובי לאללה, אחד ממשפטי גיל ההתבגרות האלה, בין "אין לי מה ללבוש" ל"אמא ואבא תרדו ממני". אבל זה יכול להיות הדבר הכי נורא בעולם, להרגיש שכל היקום מנותק ממך בצורה כל כך דראסטית. כמובן שאפשר להעמיד פנים. אז הנה, תשעה ימים של סחבקיות מאולצת ו"ואו, הדבר הזה שאת עושה בשיער.." ו"איך היתה מסיבת הסיום שלכם?" וחיוכים. ואז את חוזרת הביתה, ואין לך כלום. אפילו לא את עצמך, כי עצמך עדיין מתלבטת אם שווה לה לחמצן או לעשות חינה. והפה שלי כואב מרוב חיוכים. הדבר העצוב הוא, שפנקס הסמנריון שלי מלא בדברים כמו "רחלי, את חמודה לאללה, תתקשרי אלי". אני רוצה לברוח לאלסקה, ולחיות את חיי בתוך איגלו מבודד. אני לא רוצה להיות חמודה. רק תבינו אותי, לעזאזל. ובנימה אופטימית זו להודעה הזאת אין שום קשר לערן, סנופקין
טוב, אז הנה שבתי לי מגלות של תשעה ימים בנכר. סמינריון של "בת עמי" יכול להיות דבר משביז למדי, בעיקר בסביבות הזמן שאת מגיעה לשעה השלישית שלו וקולטת שאין לזה כל כוונה להסתיים בקרוב. ואם זה עדיין לא ממלא אותכם עד גדותיכם באושר, אז הנה עוד חדשות טובות: סגרתי שירות לאומי. כל מעריציי באשר הם יוכלו לראות אותי שנה הבאה בחיפה, עיר הקודש, מגישה לבגרויות ב"שוהם" ואולי גם ב"שוב". אני די בטוחה שמי שמכיר את בתי הספר האלה יחרוג ממנהגו ולא יפרסם לי תגובות "יא משתמטת אחת". מבחינת בילוי חביב של שנה בסטאלבט של קו החזית, "שוב" ו"שוהם" הם בערך סניף החיזבאללה הראשי של עזה. והנה מה שלמדתי בסמנריון: * אם תלמיד שואל אותך האם את בתולה, תתעלמי ממנו. *אם מקדם אותך ציור של איברים אינטימיים במרכז הלוח, תמחקי אותו ואז תתעלמי ממנו. *אם תלמיד מאונן לך בזמן השיעור, העירי לו בעדינות, הביאי סמרטוט, ואחר כך התעלמי ממנו. *אם אחד או יותר מתלמידייך סובל מהטרדה מינית, פיזית, רגשית או הזנחה בזמן השיעור, בצעי בו הנשמה מלאכותית, הזעיקי אמבולנס ועובדת סוציאלית, ואחר כך תתעלמי מכל הקשור בעניין. ארבעה כללים פשוטים. כמה שאני אוהבת את מערכת החינוך. אבל כל זה בשנה הבאה, (אין אינטרנט בדירת השירות שלי, אז אני מתחילה לקטר כבר עכשיו), הנה מה שאני מנסה להגיד עכשיו: בסימנריון הבנתי שאני פריקית. באמת. לא "פריקית" במובן של שלושה עגילים באוזן וכובע מצחיק שגורר תגובות "הנוער של ימינו" מכל מיני זקנות ש"כשהן היו קטנות...". אני מדברת במובן האמיתי שחל המילה, המובן באמריקאי המקורי. freak זה מישהו שאף אחד בעולם לא משדר בגלים שלו. שמוקף באנשים שאין להם שמץ של מושג מה עובר עליו או איך לעזור לו, שמשהו בתוכו, איזו חתיכת פאזל מעוותת, פשוט לא מתחברת לשום דבר. זה *לא* משהו טוב. תראו: ארבע בנות בחדר, 216 שעות ביחד, משהו לא בסדר. ואז פתאום את קולטת: אף פעם לא דיברתם על משהו שלא קשור באופן כזה או אחר לארוחת הצהוריים האיומה במקום הזה, (שני היוצאים מהכלל הזה הם שירות לאומי ודיאטות, וגם זה רק במקרים קיצוניים). פתאום את קולטת שהמבט הזה בעיניים שלהן כשאת מתחילה לדבר על "מילכוד", יופיע שם כל פעם שתתחילי שיחה שנראית לך מעניינת. שההומור השחור שלך לא מצחיק אותן, שהן לא אוהבות את השירים שאת אוהבת. שהן צועקות שאת בלאגאניסטית, שהן רוצות לחבק אותך ולמרוט לך גבות. שאף אחד לא מבין אותך. וזה נשמע סנובי לאללה, אחד ממשפטי גיל ההתבגרות האלה, בין "אין לי מה ללבוש" ל"אמא ואבא תרדו ממני". אבל זה יכול להיות הדבר הכי נורא בעולם, להרגיש שכל היקום מנותק ממך בצורה כל כך דראסטית. כמובן שאפשר להעמיד פנים. אז הנה, תשעה ימים של סחבקיות מאולצת ו"ואו, הדבר הזה שאת עושה בשיער.." ו"איך היתה מסיבת הסיום שלכם?" וחיוכים. ואז את חוזרת הביתה, ואין לך כלום. אפילו לא את עצמך, כי עצמך עדיין מתלבטת אם שווה לה לחמצן או לעשות חינה. והפה שלי כואב מרוב חיוכים. הדבר העצוב הוא, שפנקס הסמנריון שלי מלא בדברים כמו "רחלי, את חמודה לאללה, תתקשרי אלי". אני רוצה לברוח לאלסקה, ולחיות את חיי בתוך איגלו מבודד. אני לא רוצה להיות חמודה. רק תבינו אותי, לעזאזל. ובנימה אופטימית זו להודעה הזאת אין שום קשר לערן, סנופקין
ערן