בכל יום שלישי בשעה 15:00, גברת אליס,
הספרנית כסופת השיער, הייתה מחליקה
פתק בכתב יד לתוך ספר אקראי לפני שהניחה
אותו מחדש על המדף. איש לא ידע שזו היא.
"אתה יותר אמיץ ממה שאתה חושב",
היא הייתה משרבטת על פתק צהוב,
תוחבת אותו לתוך ספר מתח.
"העולם צריך את הצחוק שלך", בתוך
ספר בדיחות. וכך הלאה.
היא עשתה זאת במשך 12 שנים, מאז
שבעלה נפטר והבדידות הכתה בה.
אחר צהריים גשום אחד, מרקו בן ה-14
פתח אטלס מאובק ומצא בו פתק:
"מישהו שם בחוץ גאה בך".
הוא דחף את הפתק לכיסו.
באותו שבוע, אימו פוטרה מהעבודה, והוא
החביא כסף לארוחת צהריים בארנק שלה.
הפתק נשאר איתו, מקומט אך לא נזרק,
כמו חבר סודי.
הוא התחיל לבקר בספרייה מדי יום,
מחפש עוד פתקים. גברת אליס צפתה
בו בשקט, שמה לב איך הוא מתעכב
במעבר של ספרי הבישול.
(חלומה של אימו היה לפתוח מאפייה).
יום אחד, היא "בטעות" הפילה פתק ליד רגליו:
"תעקוב אחר המתכון, ילד. יש לך את המצרכים."
מרקו אפה לה כיכר בננות בשבוע שלאחר מכן.
"זה לאדם שהשאיר את הפתק," הוא מלמל, מניח את
העוגה על השולחן.
גברת אליס חייכה. "הם בטוח יאהבו את זה."
שנים חלפו.
אימו של מרקו פתחה את המאפייה שלה,
"עוגות פתקים צהובים" היא קראה לה,
והניחה מתכונים מוצמדים לצד ההזמנות מהלקוחות.
ביום סיום הלימודים, מרקו השאיר פתק באטלס:
"תודה שראית ועודדת אותי."
גברת אליס פרשה לגמלאות בחודש שעבר.
במסיבת הפרידה שלה, הספרייה הציגה
חבל כביסה שנמתח מקיר לקיר, ועליו תלויים
מאות פתקים צהובים - שנמצאו בספרי לימוד,
ברומנים רומנטיים, אפילו במדריך גינון.
אחות כתבה: "זה עזר לי לעבור משמרות לילה."
אב יחידני: "שמרתי את הפתק ה'אתה מספיק'
שלך בקופסת טבעות הנישואין שלי."
כעת, המתמחה החדשה של הספרייה, אחותו
הקטנה של מרקו, מתחילה את הבקרים שלה באותו אופן:
משקה צמחים, מסדרת ספרים על המדפים
ומסתירה פתקים צהובים בין דפים אקראיים.
גברת אליס עדיין מגיעה בימי שלישי
להחליף ספרים בעצמה.
"מצאתי אחד!" היא תגיד, מנופפת בפתק
חדש שמישהו השאיר לה בספר שהיא מחזירה.
מרגש, לא? איך מילים שנועדו לרפא אחרים
איכשהו מרפאות גם אותנו.
קרדיט: SYJ - "סיפורים מדהימים"
תרגום מאנגלית לעברית - חמדה גלעד©
הרעיון הזה של למצוא בספר משהו שהשאיר
מישהו שקרא בו לפניי, מאוד יפה ומסקרן בעיניי.
הספרנית כסופת השיער, הייתה מחליקה
פתק בכתב יד לתוך ספר אקראי לפני שהניחה
אותו מחדש על המדף. איש לא ידע שזו היא.
"אתה יותר אמיץ ממה שאתה חושב",
היא הייתה משרבטת על פתק צהוב,
תוחבת אותו לתוך ספר מתח.
"העולם צריך את הצחוק שלך", בתוך
ספר בדיחות. וכך הלאה.
היא עשתה זאת במשך 12 שנים, מאז
שבעלה נפטר והבדידות הכתה בה.
אחר צהריים גשום אחד, מרקו בן ה-14
פתח אטלס מאובק ומצא בו פתק:
"מישהו שם בחוץ גאה בך".
הוא דחף את הפתק לכיסו.
באותו שבוע, אימו פוטרה מהעבודה, והוא
החביא כסף לארוחת צהריים בארנק שלה.
הפתק נשאר איתו, מקומט אך לא נזרק,
כמו חבר סודי.
הוא התחיל לבקר בספרייה מדי יום,
מחפש עוד פתקים. גברת אליס צפתה
בו בשקט, שמה לב איך הוא מתעכב
במעבר של ספרי הבישול.
(חלומה של אימו היה לפתוח מאפייה).
יום אחד, היא "בטעות" הפילה פתק ליד רגליו:
"תעקוב אחר המתכון, ילד. יש לך את המצרכים."
מרקו אפה לה כיכר בננות בשבוע שלאחר מכן.
"זה לאדם שהשאיר את הפתק," הוא מלמל, מניח את
העוגה על השולחן.
גברת אליס חייכה. "הם בטוח יאהבו את זה."
שנים חלפו.
אימו של מרקו פתחה את המאפייה שלה,
"עוגות פתקים צהובים" היא קראה לה,
והניחה מתכונים מוצמדים לצד ההזמנות מהלקוחות.
ביום סיום הלימודים, מרקו השאיר פתק באטלס:
"תודה שראית ועודדת אותי."
גברת אליס פרשה לגמלאות בחודש שעבר.
במסיבת הפרידה שלה, הספרייה הציגה
חבל כביסה שנמתח מקיר לקיר, ועליו תלויים
מאות פתקים צהובים - שנמצאו בספרי לימוד,
ברומנים רומנטיים, אפילו במדריך גינון.
אחות כתבה: "זה עזר לי לעבור משמרות לילה."
אב יחידני: "שמרתי את הפתק ה'אתה מספיק'
שלך בקופסת טבעות הנישואין שלי."
כעת, המתמחה החדשה של הספרייה, אחותו
הקטנה של מרקו, מתחילה את הבקרים שלה באותו אופן:
משקה צמחים, מסדרת ספרים על המדפים
ומסתירה פתקים צהובים בין דפים אקראיים.
גברת אליס עדיין מגיעה בימי שלישי
להחליף ספרים בעצמה.
"מצאתי אחד!" היא תגיד, מנופפת בפתק
חדש שמישהו השאיר לה בספר שהיא מחזירה.
מרגש, לא? איך מילים שנועדו לרפא אחרים
איכשהו מרפאות גם אותנו.
קרדיט: SYJ - "סיפורים מדהימים"
תרגום מאנגלית לעברית - חמדה גלעד©
הרעיון הזה של למצוא בספר משהו שהשאיר
מישהו שקרא בו לפניי, מאוד יפה ומסקרן בעיניי.