אהבה

[בעל תשובה10]

אהבה

יש תופעה מדהימה, בנפש האדם, שמורכבת משני "כלים" חושבים, רוצים, ומבצעים.
שניהם דומיננטים מאוד, והרבה פעמים, יש ביניהם מלחמה. כמעט בלתי פוסקת.
זו בעצם המטרה של היהדות, לגרום לאחד מהצדדים לנצח, מבלי להכנע לשני.

שני ה"כלים" האלה, הם המח והלב.
יש ביניהם מלחמה מתמדת, לגבי השליטה באדם.
הרבה פעמים הלב רוצה משהו, אבל השכל אומר אחרת, וכן להפך.

מה שמדהים הוא, שהלב, הרבה פעמים לא שואל את המח האם להתאהב במישהו\י,
ועושה את זה, אע"פ שזה סותר כל הגיון נורמלי, שמונח במח.
זה מדהים, הניתוק הכמעט מוחלט הזה, לפעמים, בין הרגש להגיון.

אני חושב שכמעט שאין הומו שלא התאהב בחייו בסטרייט, וזה בעצם מסמל הכי טוב את מה שתארתי
למעלה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל אני לא מכיר הרבה שלא התאהבו בסטרייט, או לכל הפחות,
באדם, שהיה ברור להם מראש, שלא ייצא להם ממנו שום דבר, שום קשר זוגי\רגשי.

מי כאן התאהב בסטרייט, או ב"מי שאי אפשר"?
ומי שירצה לשתף בפרטים, מוזמן

 

[בעל תשובה10]

אז אני ראשון

האהבה הראשונה שלי, הייתה בגיל 14, התאהבתי בחבר הכי טוב שלי.
יש לו אח תאום, ואחרי כמה שנים, בגיל 17.5 בערך, התאהבתי גם בו חח

כל אהבה נכזבת שחוויתי, ארכה המון זמן, בין חצי שנה לשנה וחצי.

בין לבין, זה קרה לי בערך 10-12 פעמים(!!!) עד היום,

כשהפעם האחרונה, למי שלא יודע, הייתה בשנה וחצי האחרונות, כשהתאהבתי בחבר הכי טוב שלי בישיבה.. אני עד היום נושא את רסיסי הרגש הכואב הזה, מכל מי שאהבתי עד כה, ובייחוד את האהבה האחרונה, שפצעה אותי הכי הרבה..

למה כולם (כולל אני) כל כך מבקשים ומחפשים ונכספים אליה, אם סופה, בחלק לא מבוטל בכלל של המקרים, הוא כאב וסבל בלתי נסבלים?
זה כמו הרואין, זה נוצץ ומפתה, אבל הסוף של זה-זה התמכרות כואבת שקשה עד בלתי אפרי כמעט להיחלץ ממנה. (כמובן שיש הרבה יוצא מן הכלל, וזכו לאהוב אהבה אמיתית, ולמממש אותה, (כולל אני..) אבל אני מדבר על כל המקרים שהתאכזבנו ממנה).

למישהו קרוב אלי, למשל, הייתה חברה בגיל 18, ארבע שנים, הוא אהב אותה כל כך.. היא בגדה בו, והם נפרדו. היום, שיהיה בריא, הוא בן 31, ולא יכול להתחתן.
היא עשתה לו טראומה.. אתם קולטים לאיפה הדבר הזה הגיע..
וזה לא שהוא אוהב אותה עדיין, אלא היא השאירה בו חותם כל כך חזק, עד כדי כך שהוא לא רוצה (יותר נכון, לא יכול, נפשית) להתחתן.. הלך לפסיכולוגים, מה לא.. כלום לא עוזר, הוא מפחד מזה..

 

[גיי40 גברי]

רחוק מן העין, רחוק מן הלב

בעל תשובה חביב, לא מתאהבים במישהו שנמצא רחוק ממך. מתאהבים בדרך כלל במישהו שנמצא בסביבתך הקרובה: חבר, חבר ללימודים, לעבודה, לעסקים. אם תסתובב בין הומואים, יש סיכוי רב שתתאהב בהומו ולא בסטרייט. ואז אולי תוכל גם לממש את האהבה ותהיה מאושר.

בילדותי התאהבתי בשני תלמידים בכיתה שלי, פעם בגיל 9 ופעם בגיל 12 . ישנו יחד באוהל במחנה קיץ והוא היה במרחק מגע ממני כל הלילה במשך שבוע, אבל לא העזתי. וטוב שכך....
אחר כך התאהבתי במדריך בבני עקיבא, כשהייתי בן 14. פינטזתי עליו שהוא מחזיר לי אהבה. אחר כך בישיבה התיכונית התאהבתי בר"מ , והזיתי בו הרבה גם ברגעים אינטמיים ביותר עם עצמי.
בגיל 20 התחלתי להתאהב באופן יותר ריאליסטי - בגבר הומו. וזאת כבר היתה אהבה שאפשר לממש, לפחות להגיע למצב של חיבוק ונשיקה.

 

[ספר יקר]

שרשור נחמד, גם אני אשתף...

האהבה הראשונה שלי הייתה בגיל 9, פחות או יותר. אז לא ידעתי לקרוא לזה אהבה. מדובר היה בחבר לכיתה שהייתי הוגה בו יומם ולילה.
אני זוכר את אירוע השיא בתחושות שלי כלפיו. בנסיעה לחופשה משפחתית ישבתי במושב האחורי של הרכב לבדי, ובזכרוני העילתי את נ'. הרגשתי עצב עד כדי בכי.

היום, בדיעבד, אני יודע שהתחושות הלא ברורות האלו היו ההתאהבות הראשונה שלי.

לפני כחודשיים פגשתי בו (אחרי בערך 5 שנים במהלכן לא התראינו) ושוחחנו מעט. התעדכנו היכן כל אחד בחיים, והמשכתי הלאה לדרכי. שום תחושה ממה שהרגשתי כלפיו לפני עשור לא הייתה בליבי...

והוא היה סטרייט, אבל זה לא כ"כ רלוונטי בגיל 9

 

[גנימדס]

i thought love is a ferrytale

כמו בשיר, הייתי בטוח שבשבילי אהבה זה כמו ספור אגדות, נועדה למישהו אחר אך לא לי.
ואז מצאתי אותו- ומאז אני מאמין....


כשהייתי בן 12 (ואו, אני לא מאמין שהקדימו אותי !!!גיל תשע???) עברתי לחטיבת הבינים , וראיתי ילד יפה תואר ,התאהבתי בו ממבט ראשון, אני זוכר את תחושת החשמל ,את ההתרגשות הראשונית שהיתה לי בדקה הראשונה שראיתי אותו...
היו לנו הסעות לבית הספר, הוא היה בהסעה שלי, הייתי מביט בו ורק נהנה מהקיום שלו,וזה היה ממלא אותי באושר.
בשלב מסוים הבנתי שהתאהבתי בו והייתי בשוק טוטאלי.
לפני כמה חודשים מצאתי אותו בפייסבוק, עדיין חתיך...


האהבה השניה לסטרייט היתה בצבא .
בשלבה הזה עברתי מהבסיס המזעזע בו הייתי לבסיס מרוחק בצפון. עד אז הייתי חי מסטוץ לסטוץ והרגשתי ממש כמו מזרן תל אביב מצוי, כל מיש רצה בא ועבר עלי.
כן, גם מכוערים.
משפחתי היתה איומה אלי, לא היו לי ממש חברים ולמרות שהייתי יוצא הביתה לכל חמשוש כמעט, היה לי רע.

ואז הכרתי אותו. גבר שהיה נחמד אלי
היה לו זקן צרפתי סקסי, וקול מהפנט, נמשכתי אליו בטירוף וגם...אהבתי את האופי שלו, את הגבריות שלו, את הרגישות שלו.
בגללו התחלתי לעשן, (זה היה בשרשור הקודם) ובשבילו ניסיתי ללמוד לנגן , גיליתי את הקסםן במוזיקה,
ואז גם קלטתי שאהבה ולו חד צדדית, היא מה שחיפשתי ולא סטוצים זולים....
היו לנו שחות נפש עמוקות לתוך הלילה, הוא קלט שאני הומו, הוא קלט שהתאהבתי בו, והוא לא ברח.
ואחרי חצי שנה הוא יצא לקורס מפקדים, ומבחינתי השירות הצבאי נהיה אפור ומשעמם.

אחרי שהתשתחררתי יצאתי עם מישהו לשני דייטים, "נשארנו ידידם".....ולאט לאט התאהבתי בו,
מאחר והיה מדובר בחלאה ,אחרי שמונה חודשים ירד לי ממנו לגמרי.

ואז הכרתי את האהבה הנכזבת הרביעית (מישהו עוקב?) עוד מישהו, ש":נשארנו ידידים". זה היה בתקופה שהייתיס טודנט. לא היה לי כסף, והמשפחה עשתה לי צרות איומות, גרתי בבית אימי וידעתי שנאי לא יכול להיות בקשר עם אף גבר, ואיתו בפרט. היה לנו חצי דייט שנגמר , אבל אני הוקסמתי ממנו, ומאחר ונשארנו בקשר -הסתבכתי בפלונטר הזה יותר ויותר , גיליתי צד נורא בעצמי שלא האמנתי שקיים, עד שהוא לא יכול היה לסבל אותי יותר- וגם אני לא יכלתי לסבל את עצמי.
בדיוק אז נכשלתי גם בלמודים, ועוכבתי לשנה.
עולמי נפל עלי.
ויכלתי לעשות רק דבר אחד-לשקם את עצמי.

זה לקח המון זמן,.
ה-מ-ו-ן
אבל אז הכרתי את הגבר החמישי בו התאהבתי, והוא (לשם שנוי) השיב לי אהבה, הפתעתי היתה גמורה: הייתי בטוח שאינני ראוי לשום אהבה. שכולם רואים בי את אותו גבר עלוב שאינו שווה ליחס, ולא אזכה בה לעולם.
ואז ראיתי את פניו
ועכשיו אני מאמין
אין לי צל של ספק
אני מאוהב
אני מאמין
,לא הייתי בטוח אם לא הייתי מנסה

 

[ספר יקר]

סיפורים מעניינים !

יפה שבזכות מישהו שיצאת איתו גילית את הקסם של המוזיקה.

מעניין שהבחור הסטרייט בצבא קלט שהתאהבת בו וזה לא הפריע לו. בד"כ דברים כאלה מאד מלחיצים סטרייטים, שחוששים שהומוסקסואליות מדוכאת תתפרץ מהם.

 

[conc4]

אני חושב שזה סיפור חיי

הדוגמא שקופצת לי לראש עכשיו זה התאומים המושלמים שהתאהבתי בהם כשהייתי בכיתה י' (אאל"ט) והם בכיתה ז'. הם פשוט היו מלאכים... לא יצאו לי מהראש לשניה. כל הפסקה הייתי מחפש אותם, רק כדי לראות. אם יצא לי לשחק עם אחד מהם פינג פונג, הלב שלי פעם כמו רכבת. הם המיסו אותי לחלוטין. ובעיני זה נתפס כרשעות באותה תקופה - חשבתי שזה בגלל שאני רשע. לפחות על זה התגברתי, אם לא על הטרגדיה של האהבה בחיים שלי.

 

[נתיN]

הבחור משיעור ב'

עד שהגעתי לשיעור א' בישיבה הייתי מסתכל על בנים אבל לא ממש התאהבתי במישהו.
כשהגעתי לשיעור א' בישיבה, ולא היה לי מושג מה קורה מסביבי, שמו אותי ועוד בחור בחדר עם אנשים משיעור ב'. כשהגעתי לשם, הסתכלתי באיזה ספר שהיה כתוב עליו השם של בחור שעדיין לא הגיע ביום הראשון, והחברה האחרים אמרו לי שהוא יגיע. אני לא יודע למה, זה נשמע מטומטם אבל אני זוכר שכבר כשראיתי את השם שלו כתוב בספר משהו בזה מצא חן בעיני.
ואחרי זה הוא הגיע....
בישיבה שלמדתי הייתה אווירה חברתית מאד חזקה, וככה כמעט בסוף כל יום היינו יושבים כל החדר ומדברים או צוחקים. ומלא פעמים בגלל שאנחנו היינו הצעירים החברה משיעור ב' הסבירו לנו איך דברים הולכים בישיבה. וככה צברתי שעות איתו, ובאיזשהו שלב קלטתי שאני מאוהב בו. הייתי מסוגל להסתכל עליו שעות, וכל פעם שהוא היה יוצא מהמקלחת היו לי כאלה דפיקות בלב. אם הוא סתם היה יושב לידי על המיטה הייתי רוצה כל כך להיות קרוב אליו. לא הכרתי אז עוד הומואים, בקושי האמנתי שיש עוד אנשים דתיים במצבי, וכל מה שהיה לי הייתה ההתאהבות הנואשת הזאת בו.
אני זוכר בשבת חנוכה, הדלקנו נרות מחוץ לחדרים, והוא עמד שם, עם החולצה הלבנה שלו, כזה יפה, ובירך על הנרות, ואני זוכר שבאותה שניה עצמתי את העיניים ועברה לי בראש המילה 'בעלי', - פעם ראשונה בחיים שבכלל העזתי לחשוב על דבר כזה - וכל כך רציתי שהוא ידליק לידי נרות תמיד, שבכל שנה נדליק נרות ביחד עם הילדים שנגדל, והוא יברך יפה כמו שהוא בירך עכשיו. אני אפילו זוכר שהייתי צריך לעצור את עצמי מלבכות באותה שניה.
אני לא חושב שניסיתי לומר לעצמי שחבל על האנרגיות. לפעמים הייתי מעיר אותו בבוקר, והוא היה שוכב על המיטה והשמש הייתה נופלת לו על הפנים ומאירה אותו בכזו צורה יפה, שגם אם הייתי מנסה להתנגד לא הייתי מצליח. היה לי אולי דופק 200 ברגעים כאלה.
היה יום אחד שרקדנו בבית מדרש, ואיכשהו יצא שהייתי לידו, והוא נתן לי את היד שלו, וזה היה כל כך נעים.
הדבר היחיד שגרם לזה לדעוך היה שהוא התגייס עם שאר השיעור שלו. וגם אחרי זה, כשהוא בא ליום כיפור כשאני הייתי בשיעור ב' והוא בא לישון אצלנו בחדר, עדיין היו לי רגשות אליו. לקח עוד כמה חודשים עד שזה עבר לי.
היו כמובן עוד כמה מאז, אבל אף פעם לא באותה עוצמה.

לפני שבועיים ראיתי אותו בבית כנסת שלי. וכששאלתי אותו מה הוא עושה פה (כי הוא גר בעיר אחרת ממני) הוא סיפר לי שהוא התארס עם חניכה שלי מבני עקיבא... היום כבר אין לי רגשות כלפיו, אז איחלתי לו מזל טוב בלב שלם, אבל כשאני נזכר בחוויות של שיעור א' ובכל הרגעים האלו, בוא נגיד שאני עדיין צריך לנגב קצת את הדמעות.