אהבה... שנאה...
לפני זמן מה פגשתי את רותי, חברה ותיקה, שבמקרה עברה אצלי בשכונה. רותי ואני למדנו יחד בבית הספר היסודי, כך שמייד התחלנו להעלות זכרונות וסיפורים נוסטלגיים מאותה התקופה. נזכרנו במורים שלימדו אותנו, בשיעורים שבהם היינו משתוללות ביחד, בהפסקות שבילינו במשחקי חבל וגומי. הזכרתי לה גם את דודי, הילד ששתינו אהבנו בסוד... רותי הזכירה לי את מנחם השמן, ילד בעל ממדים גדולים, שכל הכיתה שנאה, ועשתה עליו חרם קבוצתי. הוא תמיד הופיע מלוכלך לבית הספר, היה התלמיד החלש ביותר בכיתה, ונהג להרוס לנו את כל הפעילויות החברתיות שניסינו לארגן... בקיצור, הוא היה אחד הילדים הכי דחויים אצלנו בכיתה. כשרותי שאלה אותי אם לדעתי לא היה מדובר בשנאת חינם כלפיו, התגוננתי מייד: "מה פתאום! את לא זוכרת איזה ילד מעצבן הוא היה? איך היה מרגיז את כולנו? איך היה הורס לנו הכל? זו בכלל לא היתה שנאת חינם! היתה לנו סיבה מאד טובה לשנוא אותו!" רותי לא נראתה מרוצה מהתשובה שלי: "אבל אולי שנאנו אותו סתם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמינו? אולי חשבנו שאם יש חרם על ילד אחר, סימן שאותנו כן אוהבים? אולי השנאה שלנו כלפיו, היתה בעצם הדרך שלנו לוודא שאנחנו כן מקובלות בחברה? אולי לא ניסינו מספיק לשלב אותו בפעילויות החברתיות, ולכן הוא הרגיש צורך להרוס אותן?" "מה עובר עלייך, רותי?", שאלתי בפליאה. "מאיפה את פתאום מביאה את רגשות האשם האלה?" רותי הוציאה מהתיק שלה דף מקומט, והושיטה לי אותו. "לא מזמן הופיע קטע מעניין בעיתון לענייני חברה, שגרם לי לחשוב על כל מערכות היחסים שלי מהעבר", היא אמרה. "קחי, יש לי בבית את ההעתק המקורי. קחי אותו הביתה, תקראי אותו, ואם עולות לך מחשבות חדשות בראש, תתקשרי אלי לפלאפון ". רותי רשמה מאחורי הדף ההוא את מספר הפלאפון שלה, ולאחר עוד כמה מילים שהחלפנו בינינו, נפרדנו לדרכינו. כשהגעתי הביתה, מאוחר יותר בערב, כמעט ושכחתי מכל הסיפור. התיישבתי בעייפות מול הטלוויזיה, בהיתי במרקע, כשלפתע הרגשתי בכיס את הנייר המקומט שקיבלתי מרותי.
לפני זמן מה פגשתי את רותי, חברה ותיקה, שבמקרה עברה אצלי בשכונה. רותי ואני למדנו יחד בבית הספר היסודי, כך שמייד התחלנו להעלות זכרונות וסיפורים נוסטלגיים מאותה התקופה. נזכרנו במורים שלימדו אותנו, בשיעורים שבהם היינו משתוללות ביחד, בהפסקות שבילינו במשחקי חבל וגומי. הזכרתי לה גם את דודי, הילד ששתינו אהבנו בסוד... רותי הזכירה לי את מנחם השמן, ילד בעל ממדים גדולים, שכל הכיתה שנאה, ועשתה עליו חרם קבוצתי. הוא תמיד הופיע מלוכלך לבית הספר, היה התלמיד החלש ביותר בכיתה, ונהג להרוס לנו את כל הפעילויות החברתיות שניסינו לארגן... בקיצור, הוא היה אחד הילדים הכי דחויים אצלנו בכיתה. כשרותי שאלה אותי אם לדעתי לא היה מדובר בשנאת חינם כלפיו, התגוננתי מייד: "מה פתאום! את לא זוכרת איזה ילד מעצבן הוא היה? איך היה מרגיז את כולנו? איך היה הורס לנו הכל? זו בכלל לא היתה שנאת חינם! היתה לנו סיבה מאד טובה לשנוא אותו!" רותי לא נראתה מרוצה מהתשובה שלי: "אבל אולי שנאנו אותו סתם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמינו? אולי חשבנו שאם יש חרם על ילד אחר, סימן שאותנו כן אוהבים? אולי השנאה שלנו כלפיו, היתה בעצם הדרך שלנו לוודא שאנחנו כן מקובלות בחברה? אולי לא ניסינו מספיק לשלב אותו בפעילויות החברתיות, ולכן הוא הרגיש צורך להרוס אותן?" "מה עובר עלייך, רותי?", שאלתי בפליאה. "מאיפה את פתאום מביאה את רגשות האשם האלה?" רותי הוציאה מהתיק שלה דף מקומט, והושיטה לי אותו. "לא מזמן הופיע קטע מעניין בעיתון לענייני חברה, שגרם לי לחשוב על כל מערכות היחסים שלי מהעבר", היא אמרה. "קחי, יש לי בבית את ההעתק המקורי. קחי אותו הביתה, תקראי אותו, ואם עולות לך מחשבות חדשות בראש, תתקשרי אלי לפלאפון ". רותי רשמה מאחורי הדף ההוא את מספר הפלאפון שלה, ולאחר עוד כמה מילים שהחלפנו בינינו, נפרדנו לדרכינו. כשהגעתי הביתה, מאוחר יותר בערב, כמעט ושכחתי מכל הסיפור. התיישבתי בעייפות מול הטלוויזיה, בהיתי במרקע, כשלפתע הרגשתי בכיס את הנייר המקומט שקיבלתי מרותי.
