אהבה ראשונה

[The Beautiful Gaea]

סיפור חיי ../images/Emo203.gif

זה היה תהליך ארוך וקשה, שלמעשה, היום בגיל כמעט 18, כאשר המוזיקאים האמיתיים התחילו שנים לפני, אני מוצאת את עצמי רק בהתחלה. אף פעם לא מצאתי כלי נגינה שתפס אותי חזק, תמיד הייתי מתחילה משהו ומפסיקה מקס' שנה אחרי, היו לי נסיונות עם כינור, צ'לו וחליל [כמו כולם]...אבל זה לא היה זה. עכשיו סוף כל סוף מצאתי את עצמי עם שאיפות מספיק גדולות שיתנו לי מוטיבציה מספיק חזקה בשביל ללמוד על שלושה כלי נגינה שונים: גיטרה, שרמת הקליטה שלי בכלי הזה בינונית, מפוחית, שכל פעם שאני נגשת אליה אני מרגישה שמתחילים לי צירי לידה ואורגנית [בלית ברירה, רציתי בכלל אורגן\סינטסייזר] שעושה לי ממש שמח ואני מרגישה שבהחלט יש לי שמץ של כישרון בזה. בקשר לכתיבה...הכישורים שלי בהתפתחות, ואני לאט לאט מגלה מה מגרה לי את הכתיבה. בקשר ללמידה על המוזיקה והמוזיקאים עצמם, אני אוהבת לקרוא כמעט על כל להקה\זמר\ת שאני נתקלת, האפשרויות מצטמצמות מהסיבה הפשוטה שאני שומעת 60-70, אבל בהחלט מעניין אותי כל מה שקשור להתפתחות הלהקה\ניתוח ליריקה וחיי האמנים. ההתמחות הגדולה שלי באמת זה כל מה שקשור לדלתות, ובפרט ג'ים מוריסון [שדרך אגב - אם היה חיי היה חוגג יום הולדת מחר - 63 שנים, ואם לא היה סובל מהרס עצמי קשה במיוחד אולי היינו מוצאים אותו היום עם זקן עבה ולבן, מציק לילדה בת 16 בעודו לוגם באכזריות מויסקי סקוטי ומזמזם איזה שיר בלוז עממי]. זהו, בעצם

 

[melancholy man]

עוד סיפור אחד של אהבה

נדמה לי שגם אני כמו יקי סיפרתי כבר את הסיפור הזה, אבל למה לא למחזר את עצמי בעצם? זה קרה בעצם, היום לפני 26 שנה, מה שאומר שהייתי בערך בן שמונה, חזרתי מאימון בקבוצת הילדים של הפועל כפר סבא, השעה הייתה שעת ערביים כלשהי, גשם טורדני של דצמבר הפך את המגרש הישן בכפר סבא ואת הפרדס הסמוך (שהיום מאכלסים דופלקסים מכוערים במיוחד שנראים יותר כמו רובוטריקים מאשר בתים של בני אדם), לעיסות בוץ, ונראיתי, כמו שילד בכיתה ה' נראה אחרי אימון כרדוגל, מגיע, מלא בוץ ובאופן מוזר, קצת מהורהר. הייתי רוצה להגיד שהרגשתי שמשהו קרה, אבל האמת היא, שהטרידו אותי דברים שמטרידים ילדים, המשחק של כפר סבא נגד הפועל ת"א, שעמד לקבוע אםם נתברג בצמרת ונראה לי הדבר הכי חשוב בעולם, המשחק של הקבוצה שלי בשבת נגד איזה אליצור טייבה או משהו כזה והכי חשוב, איך אני אסביר להורים, ששוב ברחתי מבית הספר בשביל לשחק כדורגל עם החברה. הבית היה חשוך, בד"כ בשעה כזאת, ההורים שלי כבר חוזרים מהעבודה והאחים שלי היו בבית, אבל היה חשוך ויותר מוזר, הדלת הייתה פתוחה, בתוך הבית, ראיתי את הדלת של אחותי הגדולה פתוחה, ונרות דלקו בחדר, ברקע אפשר היה לשמוע את אייבי נתן, מבכה באנגלית יפה את ג'ון לנון, שנורה אותו יום ומבקש מכולם להדליק נר לזכרו, ונר למען השלום, אני לא יודע מה פתאום הבנתי מה הוא אמר, אני רוצה לחשוב שזה בגלל כל השירים של הביטלס ולאונרד כהן ודילן שאחותי הכריחה אותי לשמוע (זה חשוב!, אתה חייב להכיר את זה! לא אכפת לי שזה משעמם אותך!), אבל האמת שזה קשור יותר לזה שבשלב מסויים, הפסקתי לקרוא את התרגום בדאלס, בועות והוואי 5-0. בחדר שלה, היו כמה חברה עם גיטרות, לא העזתי להכנס, הבנתי שקורה משהו חשוב של גדולים, אבל עמדתי בחוץ והקשבתי, הם ניגנו את here comes the sun ו yestarday ותנו צ'אנס לשלום ועוד שירים של ג'ון והביטלס, אז, אגב, אף אחד, לפחות אף אחד מהם, לא ממש ידע מה של ג'ון ומה של פול ומה של ג'ורג', הכל היה מן מכלול קסום כזה. כמה שעות עמדתי בצד, שותק, מקשיב למוסיקה ונגנב לגמרי, לא חושב שהבנתי את השירים, או שהביצועים המזוייפים האלה היו יפים במיוחד, אבל האווירה הזאת, האווירה מלאת הרגש והיופי, של אנשים צעירים, עם שערות ארוכות שבוכים בגלל מוסיקה, הדליקה אותי, אני לא מבין מה גורם להם לעשות את זה, אבל אני רוצה שזה יעשה לי את זה גם. בסוף, ההורים שלי הגיעו, החברה התפזרו, אמא שלי לא הבינה מה חשוב בזה שאיזה היפי מת ואבא שלי שאל אם הכנו ארוחת ערב, אחד החברה שיצא מהחדר, נתן לי בייד קסטה עם ריבלובר ואמר לי:"תשמע את השיר האחרון, לא תשכח את זה כל החיים". מאז, לא הפסקתי לשמוע מוסיקה, בשלב מסויים אפילו התחלתי לקנות בעצמי ולא לסמוך על תקליטי הוניל הנפלאים של אחותי, מתישהו גם הצלחתי לפתח טעם משלי, אבל עד היום, אני לא יכול לשכוח, את here comes the sun בביצוע המתיפח ההוא ואת השיר האחרון בריבולבר, שכבר כמעט שלושים שנה, לא נותן לי מנוח.

 

[wawadhani]

../images/Emo16.gif אילו זמנים...

הלוואי והייתי בגיל שבו יכולתי להבין מה קרה, אבל בקושי לדבר ידעתי... סיפור נפלא!

 

[noosh]

איזה יופי כתבת

הזכרת לי קצת את וויליאם ואחותו ו-"Look under your bed, it will set you free" (לא, לא היו שם סמים, הייתה שם מוזיקה).

 

[Welsh]

וואו ../images/Emo24.gif

 

[wawadhani]

אהבה ראשונה לא שוכחים

הייתי בערך בגיל 7 כשהחלטתי שהטייפ היחיד שיש בבית (טייפ קטן עם רמקול אחד...) צריך "לעבור דירה" אליי לחדר. רק מה? לא ממש היו לי קלטות... מכיוון שאין לי אחים גדולים, החלטתי לפשפש בקלטות של אמא שלי. בין כל הגבעטרון ושירי ארץ ישראל היפה מצאתי "אוצר" - בצד אחד Imagine של ג'ון לנון ובצד השני פליטווד מק, לא זוכרת אפילו איזה אלבום. כמובן שלא ידעתי מה יש לי ביד אבל רק מסקרנות שמעתי את הקלטת (רק בשביל הפרוטוקול, שמעתי את שני הצדדים, לא קיפחתי אף אחד...) ומאז כל לילה לפני השינה היה לי טקס קבוע - הרצה אחורה ו play. ככה במשך שנים הייתי נרדמת עם ג'ון לנון לפני שידעתי שהוא כבר לא בין החיים ומי בכלל היו הביטלס...

 

[nik19864]

ממה שאני זוכר

האהבה שלי למוזיקה התחילה עוד בגיל 0, כששמעתי הרבה ביטלס, רולינג סטונס, פינק פלויד ואף באדי הולי...כי אלה היו דברים שהיו מתנגנים אצלי בבית באופן קבוע ואני גם זוכר תקופה בגיל ממש קטן שכשהייתי הולך לישון הייתי מחבק איזה תקליט של הביטלס.

 

[ענתגניס]

איזה סיפורים. איזה כייף להיות כאן.

המחמאה לכולם. לצערי היום כמו אז בדיוק. לא היה לי אח גדול, לא גדלתי בקיבוץ שאפשר לשמוע מבתים אחרים המקסימום שהצלחתי להוציא מהשכנים הגדולים שלי היה הותל קליפורניה (כבודו במקומו. כן?) הייתי הולכת ברחוב מסתכלת מה כתוב על החולצות והמכנסיים של הגדולים והחתיכים האלו עם השיער הארוך . ראיתי הרבה פינק פלויד לקחתי את אימא לחנות שאל אותי מה של פינק פלויד?ולא ידעתי אפילו לענות. נתן לי את דרק סייד. מייד אחרי יצא האלבום החומה וכך ממשיך הרומן. לד זפלין אותו דבר ראיתי שיער ארוך וכתוב על הגינס בקטן בעת LED-ZEPPLIN הבנתי שזאת להקה ואין לי מושג איך רק מלהיסתכל על השם ידעתי שאני הכי אוהב. בחיי כך היה. שבת נפלאה. ענת

 

[noosh]

../images/Emo79.gif

האמת שקצת קשה לי לענות על זה, כי מוזיקה הייתה בחיים שלי מאז שאני מכירה את עצמי. בחדר של אח שלי, או בלימודי נגינה, באך ומוצארט וטלמן, ואני יודעת שהכוונה פה היא לא מוזיקה "כזאת", אבל מוזיקה כזאת היא מוזיקה, והיא זרמה לי בדם מאז שאני זוכרת. ובכל זאת: העובדה שהמורה לחלילית בכיתה ב' אמרה לי שאין לי יכולת מוזיקלית לא ממש הפריעה לי לבחור בחליל צד ככלי הנגינה שלי, כשהייתי בת 9. ואת השיעור הראשון שלי אני זוכרת טוב מאוד, את הסולמות והאטיודים והיצירות שהייתי מנגנת, מכתיבה לאצבעות שלי תווים עד שהם מוטמעים בצורה מוחלטת. עד היום אני יכולה ללחוץ עם האצבעות שלי על קלידים דמיוניים ולנגן בראש מנגינות שלא ניגנתי שנים. ואפילו שהיו רגעים שחשבתי שזה לא מתאים לי, ואפילו שלא ניגנתי המון זמן ומצאתי תחומים אחרים של הבעה ויצירה, אני יודעת שמוזיקה זה משהו שתמיד יהיה בי, ושומדבר לא יכול לקחת את הרגעים האלו, כשניגנתי קטע והרגשתי אותו זורם מהאצבעות והשפתיים, דרך הגרון והבטן ועד לרגליים, כשהתווים באמת הפכו משפה כתובה לקטע, לרגשות שהמלחין כתב, אבל אני מספרת. כשרק התחלתי לנגן על חליל צד, אחי הגדול לקח אותי לחדר, נתן לי דף גזור של מחברת תווים עם שתי שורות כתובות עליו, ואמר לי - "תנגני את זה". הוא הפעיל קלטת, לקח את הגיטרה, נתן את הקטע בפתיחה, וסימן לי להצטרף. אמנם הייתי בכיתה ד' וכתב מחובר לא ידעתי לקרוא, אבל חברה שלו אמרה לי שקוראים לזה "Stairway To Heaven", ושזה קטע מאוד מוכר. הדף הזה נמצא מאז ועד היום בקייס של החליל, והוא גם זה שפתח לי, שנים אחרי, את הדלת לעולם הפרוג, ויחד איתה את הדלת לפורום הזה, ולמוזיקה הזאת.

 

[Welsh]

נגינה זו אחת ההנאות הגדולות,אין ספק

מה עוד שבתהליך הלמידה נפתחים לדברים חדשים, כמו סטיירוואי במקרה שלך. הסיפור שלך הזכיר לי שלפני כ4 שנים גרנו בבניין דירות והשכנה בדירה הסמוכה ניגנה בפסנתר ותמיד אחרי שהייתי חוזר מביה"ס הייתי שומע אותה מנגנת מוזיקה קלאסית. אולי מעולם לא החזקתי אלבום מוזיקה קלאסית ואולי מעולם לא הורדתי קטע של אחד מהמלחינים הדגולים, אבל אני אשקר אם אני אכתוב שלא נהנתי לשמוע אותה

 

[captain beefheart]

מעשה נאה שמוסר השכל בצידו

הימים ימי ראשית האייטיז, על כל הנורא המשתמע מכך. ואנחנו, תיכוניסטים עוללים מעיר במרכז, היינו עושים שבתות רבות אצל בוגרי קן הנוע"ל שלנו, שהיו ב"של"ת ראשון" בקיבוצי הצפון. וכך ניתן היה למצוא על הרכבת לנהריה, בימי שישי, כמה בנים ובנות שנוסעים צפונה ובלבם מחשבות שונות. רוב הנוסעים הם אחים שנוסעים לקרובייהם אבל יש גם טרמפיסטים. כמו זו שחושבת על בן ה-18 שממתין או לא ממתין לה במגורי הגרעין, וזה שחושב על סיגריה ראשונה וגיטרות בחוץ, ואחר שמפנטז על מאגרי הקסטות והתקליטים שהיו לנח"לאים בחדריהם המגניבים. למשל אני. כבר אז אימץ אותי בחום חבר, מבוגר ממני בכמה שנים, שהזמין אותי תדיר לבקרו בשל"ת. היום האיש הזה הוא מבכירי תעשיית המוזיקה בארץ, וכבר אז היה סקרן, אגרן ומאזין כפייתי. בימים ההם הוא וחבריו לחדר שמעו כמובן רק רוק, וחדרם היה ספריה מוזיקלית מאלפת. היא הושתתה על מאות התקליטים והקלטות שהביאו מהבית, שהוזנו לתוך פטיפון ש"הושאל" פעם מהקן. אבל במקום רמקולים מישהו סידר שם הנחתה נחמדה, ופיצל אותה לשלוש יציאות. ובעברית: הפטיפון הזין שלוש מערכות אוזניות, שנמשכו על למיטות שלושת הדיירים. בקיצור היה מה לשמוע, ובעיקר איך לשמוע. אבל סיפורנו אינו מתחיל בסוף השבוע הסוער שבקיבוץ אלא בדרך לשם. אנחנו יושבים ברכבת ואחרי כמה זמן, מתוך שיעמום, מתחילים לטייל. באחד הקרונות מתגלים נוסעים מוכרים. יוסי ואבי (שמות לא בדויים!), מהשכבה שמעלינו, נוסעים גם הם לעשות שבת אצל נח"לאים בצפון. ואפילו בקיבוץ שכן ליעד שלנו. שניהם עומדים בקרון מלא נוסעים, אוחזים בווקמן אחד, ומחליפים את השמיעה באוזניות בתורות. ובכל פעם שממגיע תורו של מישהו והוא חובש את האוזניות, עולה על פניו הבעת סיפוק עצומה, הוא מתחיל להניע את ראשו בקצב ותוך רגע הוא נכנס למסיבה כאילו היה מונשם ע"י ג'וינט. צפיתי בהם במשך כמה זמן ואז שאלתי את הבלתי-מאזין התורן: "תגיד, מה אתם שומעים?" "קלוז טו דה אדג'. יס" (וכך אני, שעד אז התמחיתי בעיקר בפלויד, פרפל וזפלין, שמעתי בפעם הראשונה את צירוף המילים הזה.) "אז תביא לי גם לשמוע", תבעתי. יוסי ואבי, שניהם ברנשים קטני מידות, מסרו את האוזניות ללא ויכוח. הנחתי אותן על ראשי, הגברתי ווליום ושמעתי משהו מאוד מאוד מפתיע. התיאור המדוייק ביותר של מה ששמעתי הוא לחשוב על עצמך מאזין, בעוצמה רבה בשתי האוזניים, לצלילי העברת פקס. זו היתה עובדה מוחלטת: ה"מוזיקה" הזו היתה פשוט בליל של צלילים לא מובנים, לא מונחים במקומות הנכונים ובקיצור - קקפוניה. לפחות לאוזניים שמתורגלות בעיקר במעגלי בלוז. נסענו לקיבוץ, תידלקנו את המנה הרגילה של גילמור-פייג'-בלקמור, עשינו עוד כמה מעשים טובים וחזרנו הביתה בשלום. בימים הבאים, אותו "קלוז טו דה אדג'" נותר בעיני בלוף מוסכם של פלצנים. אבל בשלב מסויים פגשתי בקן את יוסי ואבי ומשום מה החלטתי שכדאי לתת לעניין עוד צ'אנס. פשוט לא האמנתי שהם בילפו את ההתלהבות ברכבת. תגידו מה שתגידו על האייטיז, דבר אחד בטוח - אפשר היה אז להשיג בקלות תקליטים שבסבנטיז אי אפשר היה למצוא. וכך השתלטתי בתוך מספר שעות על ויניל שעטיפתו ירוקה (תוצרת הארץ כמובן. לא רציתי להשקיע יותר מדי כסף בניסוי) ושמתי פעמי הביתה. התקליט הונח על המקול, המנגנון הופעל, ובפעם הראשונה שמעתי את ההתחלה. אמביינט של ציפורים וריצודים.... נחמד... אבל אז התחיל שוב הבלגאן התזמורתי לכאורה ושוב הלכתי לאיבוד. יד הגורל גרמה לי לקבל החלטה מוזרה. לנגן את היצירה עד שהיא תיכנס לי לראש, או עד שלא אוכל לסבול אותה יותר ואשליך את התקליט ליאור. כך ניגן לו "קלוז טו דה אדג'" על מקולי במשך שניים או שלושה ימים רצופים, והפך לרעש רקע שהתרגלתי אליו. וכמו אלכס בשעתו (שעשו לו תרגילים קשים עם המוזיקה של בטהובן), גם אצלי קרה לפתע משהו. אני יכול לזכור את הרגע שבו, כבמטה קסם, רעש הפקס הפך פתאום למוזיקה מתואמת, סוערת וסוחפת. זה קרה במהירות של לחיצה על כפתור. רגע אחד לא תפסתי את זה וברגע שאחריו כן. ומאז, לאחר שהתוודעתי לאלגוריתם הפרוג, הדרך כבר היתה סלולה היטב לכל השאר. הנה כי כן, סיפורנו התחיל בדרך לצפון הרחוק והסתיים בהגעה לקצה הקרוב. אני מקווה שנהנתם לקרוא אותו ושיהיה לכולכם לילה טוב.

 

[ענתגניס]

אחלה סיפור.

דומה מאוד להכרות שלי עם יס. גם אני הייתי צריכה כמה השמעות. המדהים באייטיס היה שכל פעם שהכרת מישהו חדש הכרת מוזיקה חדשה אצלך זה יוסי ואבישל יס ואצלי זה אלי שוע יס וזאפה . אחרי בי"ס כזה הוא קנה את נאמנותי ועד היום חבר טוב שלי. ענת

 

[ahbarfilez]

כששמעתי את Pink Floyd

את Shine on You Crazy Diamond, ללא ספק.

 

[Sea Urchin]

Good Bye, Yellow Brick Road

 

[Welsh]

באיחור, הסיפור הקטן שלי

שמחוויר ליד הסיפורים המרגשים שהאנשים היקרים פה כתבו

לא הרבה אני זוכר מהילדות המוקדמת שלי, אני לא זוכר את הדירה הישנה אבל אני זוכר את המרפסת האדומה, אני לא זוכר את הגן אבל אני זוכר את הילד שסגר אותי בחדר חשוך והשאיר אותי לבכות...הממזר, אני לא זוכר את החדר שלי אבל אני זוכר איך בשבת בבוקר, ההורים שלי שאז היו צעירים, שמו תקליטים בפטיפון, תקליטים מוקדמים של הביטלס שנצרבו בזיכרון בזכות הלחנים המתוקים של Please Please Me וFrom Me To You, תקליטים של אריק איינשטיין שקנו את מקומם בזכרוני המקרטע בזכות "קח לך אישה" ו"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" ובטח עוד תקליטים שאני כמו 99% מהדברים מהשנים האבודות הללו, פשוט שכחתי. התקליטים והפטיפון הישן מזמן אבדו, כנראה בין המעבר דירות הראשון, השני או השלישי... מוזר איך הזיכרון אובד (התכוונתי ל'עובד', אבל כששמתי לב לטעות, היא נראתה כמו משחק מילים מתוחכם אז השארתי אותה ככה), איך שמדי פעם שאני שומע משהו במחשב וההורים שלי שהיום מקושטים בתכשיטי הזמן אומרים "היה לנו פעם תקליט כזה, זוכר?". נדמה לי שכל התהליך שהתחלתי לחפש מוזיקה, היה בעצם נסיון להזכר בצלילים שנשכחו עם הילדות, התופעת לוואי היא שתוך כדי החיפוש אחר הזיכרון האבוד, אני מתחיל להכיר דברים חדשים

 

[Waltzing Mathilda]

אני פשוט אקשר

להודעה ישנה שבה כבר סיפרתי את הסיפור... אבל הסיפור לא נגמר שם. התחלתי לנגן, בעיקר כי אח שלי עשה את זה וממש רציתי להיות כמוהו. אי שם במהלך החטיבה, כאשר לא הפכתי להיות הוא, ומעבר לזה, גיליתי שאני בת, כך שלעולם לא אהפוך להיות הוא, כבר לא יכולתי לעזוב את הגיטרה. (ואז הגיע צבא. ואז נגמר. עכשיו אני כבר בקושי יכולה לחזור אליה

) היום- מוזיקאית חובבת מאד, אספנית ממוצעת מאד, נשארו בעיקר הפרפרים בראש... אולי בעצם זה הכי חשוב.

 

[וינסנטי]

הסיפור המאוד צנוע שלי..

בתור בן 15 שתכל'ס לא מבין הרבה, אבל אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה... נסיעה חזרה מאיזה מקום רחוק בארץ, אני חושב הגולן, בסביבות 11-12 בלילה, כל המשפחה באותו, ורק אני, אח שלי ואבא שלי [הנהג] ערים. הייתי בערך בן 7, אני חושב.. שמענו בעיקר ביטלס, מאיזה קלטת של אבא שלי. היה נחמד מאוד. בשלב מסוים שאלתי את אבא שלי, "תגיד, חוץ מהביטלס, היו עוד להקות טובות כמוהן?" "אממ.. יש את פינק פלויד, שהם לא פחות טובים". "נו, בוא נשמע קצת.." אז הוא הוציא עוד איזה קלטת, ואמר לנו להישען אחורה, לעצום עיניים, ולהקשיב. הפתיחה של "shine on you crazy diamond" הידהדה באוטו, וברגע שהגיטרה של גילמור נכנסה, אני הרגשתי משהו מיוחד. מאז עברו הרבה מאוד שנים, שבהם התעסקתי בעיקר במוזיקה דבילית- לינקין פארק, אמינם וכאלה, עד שהייתה שוב נסיעה לצפון, ושאלתי את אבא שלי אם יש לו איזה דיסק טוב, והוא שלף לי את "מדל". וזהו, בערך

 

[רענן111]

גם אני בזקנים

1973, פורים. מסיבת פורים בתיכון ליאו באק.אני בן 13, כיתה ז'. על הבמה - להקת הקצפת מהקריות עם הסולן בבר יוקו. הרפרטואר - קאברים ללהטי "להקות המחתרת" העכשויות. ופתאום אני שומע: טם טם טם, טם טם טטם...וזה נשאר לי בראש. ואז אני מתחיל לשאול מה זה הדבר הנפלא הזה? מי שר את זה? איך משיגים את זה? והתשובה, משכן שגדול ממני בשנתיים וכבר מצוי בענין: smoke on the water. זה של להקה בשם סגול כהה, מוצאים את זה בהופעה ביפן או במשין הד.וככה זה התחיל. כל העולם של רוק כבד, וריתם,נ,בלוז, וקצת פרוג, וזה לא נגמר, עד היום.