אהבה ללא תנאי

[דיניי]

אהבה ללא תנאי

לא בחרתי אח כזה קיבלתי אותו במתנה לפעמיים אני חושבת אם אעמוד במשימה אחרי שהוריי כבר לא יהיו כאן מבחן המציאות יהיה רק ברגע האמת ואני כולי תקווה שאעמוד בו כרגע יש מחשבה שמלווה אותי ומידיי פעם צצה והיא ,שכדאי שאנצל עכשיו את ה"חופש" שיש לי ואעשה דברים שאחר כך לא אוכל כי תהיה לי אחריות ללא פשרות עוד דבר שאני עושה זה לבחון אנשים ובני זוג לפי תגובתם לאחי המפגר אני כבר יודעת שזה לא הוגן אבל עדיין ממשיכה לעשות את זה מידיי פעם. לפעמים אני חושבת איך היו החיים לו אחי היה נולד נורמלי,כך שאז היו הרבה פחות מתחים בבית ותשומת הלב של ההורים היתה מתחלקת שונה אבל אילו מחשבות שאני מעיזה לחשוב רק לאחרונה ולא סתם בחרתי במילה מעיזה כי עד עכשיו לא פירגנתי לעצמי לכעוס על המצב מעניין מתי יגיע הרגע?

 

[הכאב שלא נעלם]

היי דיניי

מזדהה עם מרבית מדברייך .לגבי העמידה במשימה, גם אני מרגישה ככה: מה יקרה אם וכאשר כל העול בעתיד יפול רק עלי??? אני לא יודעת אם את צריכה לנצל "חופש" כלשהו...אני חושבת שההסתכלות על מהלך חייך היא לא כעל "חופש" אלא כעל חיים נורמליים שמגיעים לך בזכות!!! מעבר לאחריות שאת לוקחת על עצמך, לתת לך מרחב לחיים שלך, להתפתחות שלהם ללא קשר בכלל לאחיך...וללא נקיפות מצפון בכלל.. הלקיחת אחריות הזו לדעתי צריכה לבוא בצורה מאוזנת ביחס לחייך הפרטיים שלך. אצלי, לאורך שנים הייתי מעורבת במה שקורה עם אחי ממש כמו הורה לכל דבר וזה נתן לי תחושה שבעצם אני לא "מפספסת" כלום. אני בעניינים תמיד ואם חלילה אצטרך לקבל עלי עול בלעדי אני אהיה "מוכנה" מיידית. אחרי הרבה שנים זה פשוט שבר אותי, ותקופה מסויימת הרגשתי צורך עצום להתרחק מאחי לגמרי...מין תקופת משבר כזו...והיו כמה חודשים שלא הלכתי לבקר אותו בכלל....הורי, דרך אגב, הבינו זאת היטב והיו מאוד עדינים אלי אז (למרות רמזים פה ושם כמה הוא מתגעגע ושואל עלי). היום אני חושבת שמצאתי את האיזון בין ביקורים אצל אחי ותפקוד כאחות שדואגת לו מאוד ובין חיים שלי שמנותקים ממנו. משתדלת שלא לתפקד כהורה!!!...כך נראה לי שזה שומר טוב יותר על הבריאות הנפשית שלי ומושלך גם על היכולת לדאוג לאחי. אם וכאשר המשימה תגיע, נשנה התנהגות בהתאם לנסיבות...

 

[עמיקםרז]

מזדהה עם כל מילה

שלום רב, אני חייב לומר שאני מזדהה עם כל מילה בתגובה שכתבת ומלא הערכה לדרך שמצאת ובחרת. עמיקם

 

[עמיקםרז]

לעניין בחינת אנשים ובני זוג לפי תגו

שלום רב, אני חושב שאסור לנו לשכוח שהחברה אינה מחנכת ומלמדת איך להגיב לחריגים, ולכן התגובות נראות לנו לעיתים שליליות, אך הן בעצם תוצאה של מבוכה. אני מאמין שלא חייבים ללכת עם שלט: "יש לי אח/בן מפגר" שאותו שולפים מייד ברגע הראשון. זה עלול רק להביך ולהקשות על מי שכל העניין החדש לו, ועל-ידי כך לאטום אותו. צריך לעשות זאת בצורה מתונה ועניינית, לא דרמאטית, ולעורר התעניינות, שסופה עשוי להיות מפגש. נתקלתי כבר באנשים רבים שההחשפות הראשונית לנושא היתה קשה להם מאוד, אך לא נתקלתי באף אדם שכבר נחשף לנושא והכיר אנשים עם פיגור שלא למד בסופו של דבר לקבל אותם באהבה כמות שהם. עמיקם

 

[עמיקםרז]

הרגע כבר הגיע מזמן

שלום רב, אולי לא שמת לב, אבל הרגע לכעוס על המצב כבר הגיע מזמן... בעצם הוא תמיד היה שם... המרירות והכעס כלפי מצב כזה הם לגמרי טבעיים ולגיטימיים, וצריך רק לזכור שני דברים: 1) אחיך אינו אשם במצב הזה, שנכפה עליו בדיוק כפי שהוא נכפה עלייך, ולכן מן הדין שהכעס והמרירות לא יהיו מכוונים כלפיו, והם אינם עומדים בשום סתירה לאהבתך אליו. 2) אסור לתת למרירות ולכעס להשתלט עלינו, וצריך לזכור שלחיים יש הרבה צדדים אחרים חוץ מהיותנו אחות או אב לאדם עם פיגור. להפך: מאז ומתמיד הייתי מלא הערצה לאנשים שהפכו את אסונם האישי למנוף של יצירתיות ופעילות חיובית, שכמובן תורמת בסופו של דבר גם להם ולהתגברותם על המועקה. עמיקם

 

[ארצי אברהם]

שאלות ללא תשובות

שלום דיניי, אינני יודע מה גילך ולכן אני מראש מתנצל אם מתגובתי ניתן יהיה לחוש משום Patronize/ אין מי שיכול להתיימר לתת תשובות. השאלות שאת מעלה מצביעות על בגרות עמוקה, ראייה מפוכחת של הדברים והתלבטות שתלווה אותך בהתאם לתנאים המישתנים. תחיי את חייך "נורמלי" ככל שניתן.רק כך יהיו לך הכוחות הנפשיים להעניק לאחיך. כך על כל פנים אני מעודד את ילדיי ה"נורמליים" לבנות את חייהם. מכל הלב אני מאחל לך בהצלחה