אהבה לא שקטה
"אני לא יכולה לסבול את זה" היא צרחה לעברה, בקול היסטרי ואספה בתנועות נמרצות את כל מה שהיה זרוק על הרצפה לערמה. "תיקחי את הדברים שלך ותצאי מפה מספיק הרסת לי את החיים". בדמעות היא שמה את הדברים בתיק, פירקה את המפתח מצרור המפתחות הניחה אותו על השולחן ועזבה. בדרך לתחנת האוטובוס בכתה בכי מר שהתערבב בקולה, בדמעותיה בעופרת לבה. איש זקן התבונן בה והנהן בראשו. איש צעיר חלף ותקע בה מבט. אישה וילדה שאלו אם היא צריכה עזרה. היה להם מוזר לפגוש אישה שרק כותונת מועקה לגופה. התיישבה על הספסל בתחנת האוטובוס, אפילו לא הסתכלה אם אין דמות חשודה בסביבה. שתתפוצץ ממילא כבר כולה רסיסים. אף פעם לא הרגישה כל כך שבורה ומבוהלת. לא ידעה לאן תיסע עכשיו. את דירתה השכורה עזבה לפני כחצי שנה. עם ההורים היא לא מדברת מאז שנודע להם שהיא אוהבת אישה. אחותה מטיילת במזרח ועם החברות מזמן ניתקה מגע. זה היה חלק מהבלעדיות שלהן אחת עם השנייה. עכשיו היא בלעדיה ובלי אף אחד. ישבה וצפתה באוטובוסים שחלפו... אני פגשתי אותה כשירדתי בתחנה שהיא לא עלתה. ראיתי בחורה יפה עם עיניים אדומות ולחיים מחוקות. באינסטינקט התיישבתי לידה ושתקתי. אף פעם לא הייתי דברנית גדולה השקט היה לי שפה ושיחה. כשראיתי אותה נרדמת שעונה על תיקה הצעתי לה לבוא ללון אצלי. אחזנו בידיות התיק אני הובלתי והיא אחרי בדממה מבוישת מכירת תודה. כשהגענו אמרתי: "תרגישי כמו בבית" ומיד התכווצה. חשבתי לעצמה שבית זו כנראה מילה טעונה. התיישבה על כורסה כאילו שהיה הספסל בתחנה, רק נראתה עצובה יותר ויפה יותר. לא רציתי לנחש ושאלתי "את רוצה שנדבר?" דמעות ובכי חרישי לא יכלה להוציא מילה. הדלקתי נרות ריחניים, שמתי דיסק של ליאונרד כהן. רציתי לארח את הבכי שלה הכי טוב שאני יכולה. לא ידעתי כמה זמן הוא מתכוון להיות אז הלכתי להביא שמיכות שנוכל להתכרבל ואולי להירדם עם הדמעות. ראשה היה על הכרית ואחר כך על בטני. ככה התעוררנו מסתכלות זו על זו ומחייכות. לארוחת הבוקר טיגנו חביתות הבכי כבר הלך ונראה שבאמת נשארנו לבד. לאט לאט בוחשת בגבינה סיפרה לי כמה הכל היה מושלם. איך נשאבה לתוכה ורק רצתה להיות המראה שלה. מראה אוהבת שמסתירה את כל הקמטים ביחסים. "לא ידעתי שאני הופכת אותה למי שהיא לא יכולה להיות". "נתת לה כוחות?" "נתתי לה להרגיש אהובה, נתתי לה להרגיש תשוקה ותאווה, הפכתי אותה לאשה ושדה.תחילה לא זיהיתי שהתחיל מאבק בתוכה. נשיקה שלי הפכה להיות קטלנית והמיניות שלי איימה יותר ויותר על המוסריות שלה. האהבה והתשוקה שלה אלי הרסו את עולמה. היא לא השלימה עם הידיעה שהיא מאוהבת באשה.". הקשבתי וחתכתי לחתיכות קטנות את החביתה שהתקררה. גם היא השתתקה. הרגשתי שהיא מהססת אם להמשיך לדבר, "אני לא כל כך תלושה מהסיפור שלך", אמרתי. "יום אחד היא הסתכלה במראה שהייתי לה וראתה שהיא לסבית בלי סימני שאלה. לא יודעת איך לא נזהרתי , אולי הרגשתי כבר בטוחה שהיא חיה איתי מתוך ידיעה ולא סתם בגלל שאיבדה את דרכה". המילים שלה נלחשו לי ישר ללב, ופחדתי מהמקום שאליו אני מפליגה. רציתי לסיים את השיחה ורציתי לקחת אותה למיטה. המילים שלה הדהדו 'הפכתי אותה לאשה ושדה'. בלעתי את הרוק ושאלתי "איך יצאתן מהסבך?" "היא נכנסה עמוק יותר לדימוי הישן ואני נזרקתי רחוק משם. תלתה בי את האשמה לבלבול שלה וכדי להינצל מהתחושה שזעזעה את עולמה ערמה בהיסטריה את חפצי, צרחה כאילו שהצעקה תכסה על המצוקה והעיפה אותי מהדירה שלה, שלנו בחצי שנה האחרונה". אספתי את הצלחות לכיור ואמרתי: "אני צריכה לצאת לסידורים, תחכי לי ונחשוב ביחד מה הלאה..." יצאתי והלכתי ישר לשכפל עוד מפתח לדירה. עמדתי בחנות מתלבטת אם לחזור אליה מיד או להניח לה להיות עם עצמה. התחלתי ללכת לכיוון התחנה, נזכרת איך פגשתי אותה יושבת לבדה איך נראתה כל כך אבודה. התיישבתי על הספסל מנסה להבין מה מתחולל בתוכי מה קרה לי במפגש עם הזרה? חמלה אנושית פשוטה או כמיהה לאהבה שהתערבבה בדמותה. האוטובוסים חלפו וכל פעם שהיא לא ירדה בתחנה הרגשתי איך אני רוצה למהר אליה ולהגיש לה את המפתח המשוכפל במתנה. מיהרתי בחזרה מחייכת כמו מוכת ירח למרות שהשמש זרחה באור חזק משלה. טיפסתי בריצה את כל המדרגות מתנשפת ושמחה נכנסתי קוראת בשמה. לא ענתה, חשבתי שנרדמה אחרי לילה של כאב בנשמתה. עוד לא חלחלה בי תחושה שגם לה היה תסריט משלה. התסריט שלה היה כתוב על דף לבן: 'תודה'... אני חוזרת להיאבק על אהבה גדולה.
"אני לא יכולה לסבול את זה" היא צרחה לעברה, בקול היסטרי ואספה בתנועות נמרצות את כל מה שהיה זרוק על הרצפה לערמה. "תיקחי את הדברים שלך ותצאי מפה מספיק הרסת לי את החיים". בדמעות היא שמה את הדברים בתיק, פירקה את המפתח מצרור המפתחות הניחה אותו על השולחן ועזבה. בדרך לתחנת האוטובוס בכתה בכי מר שהתערבב בקולה, בדמעותיה בעופרת לבה. איש זקן התבונן בה והנהן בראשו. איש צעיר חלף ותקע בה מבט. אישה וילדה שאלו אם היא צריכה עזרה. היה להם מוזר לפגוש אישה שרק כותונת מועקה לגופה. התיישבה על הספסל בתחנת האוטובוס, אפילו לא הסתכלה אם אין דמות חשודה בסביבה. שתתפוצץ ממילא כבר כולה רסיסים. אף פעם לא הרגישה כל כך שבורה ומבוהלת. לא ידעה לאן תיסע עכשיו. את דירתה השכורה עזבה לפני כחצי שנה. עם ההורים היא לא מדברת מאז שנודע להם שהיא אוהבת אישה. אחותה מטיילת במזרח ועם החברות מזמן ניתקה מגע. זה היה חלק מהבלעדיות שלהן אחת עם השנייה. עכשיו היא בלעדיה ובלי אף אחד. ישבה וצפתה באוטובוסים שחלפו... אני פגשתי אותה כשירדתי בתחנה שהיא לא עלתה. ראיתי בחורה יפה עם עיניים אדומות ולחיים מחוקות. באינסטינקט התיישבתי לידה ושתקתי. אף פעם לא הייתי דברנית גדולה השקט היה לי שפה ושיחה. כשראיתי אותה נרדמת שעונה על תיקה הצעתי לה לבוא ללון אצלי. אחזנו בידיות התיק אני הובלתי והיא אחרי בדממה מבוישת מכירת תודה. כשהגענו אמרתי: "תרגישי כמו בבית" ומיד התכווצה. חשבתי לעצמה שבית זו כנראה מילה טעונה. התיישבה על כורסה כאילו שהיה הספסל בתחנה, רק נראתה עצובה יותר ויפה יותר. לא רציתי לנחש ושאלתי "את רוצה שנדבר?" דמעות ובכי חרישי לא יכלה להוציא מילה. הדלקתי נרות ריחניים, שמתי דיסק של ליאונרד כהן. רציתי לארח את הבכי שלה הכי טוב שאני יכולה. לא ידעתי כמה זמן הוא מתכוון להיות אז הלכתי להביא שמיכות שנוכל להתכרבל ואולי להירדם עם הדמעות. ראשה היה על הכרית ואחר כך על בטני. ככה התעוררנו מסתכלות זו על זו ומחייכות. לארוחת הבוקר טיגנו חביתות הבכי כבר הלך ונראה שבאמת נשארנו לבד. לאט לאט בוחשת בגבינה סיפרה לי כמה הכל היה מושלם. איך נשאבה לתוכה ורק רצתה להיות המראה שלה. מראה אוהבת שמסתירה את כל הקמטים ביחסים. "לא ידעתי שאני הופכת אותה למי שהיא לא יכולה להיות". "נתת לה כוחות?" "נתתי לה להרגיש אהובה, נתתי לה להרגיש תשוקה ותאווה, הפכתי אותה לאשה ושדה.תחילה לא זיהיתי שהתחיל מאבק בתוכה. נשיקה שלי הפכה להיות קטלנית והמיניות שלי איימה יותר ויותר על המוסריות שלה. האהבה והתשוקה שלה אלי הרסו את עולמה. היא לא השלימה עם הידיעה שהיא מאוהבת באשה.". הקשבתי וחתכתי לחתיכות קטנות את החביתה שהתקררה. גם היא השתתקה. הרגשתי שהיא מהססת אם להמשיך לדבר, "אני לא כל כך תלושה מהסיפור שלך", אמרתי. "יום אחד היא הסתכלה במראה שהייתי לה וראתה שהיא לסבית בלי סימני שאלה. לא יודעת איך לא נזהרתי , אולי הרגשתי כבר בטוחה שהיא חיה איתי מתוך ידיעה ולא סתם בגלל שאיבדה את דרכה". המילים שלה נלחשו לי ישר ללב, ופחדתי מהמקום שאליו אני מפליגה. רציתי לסיים את השיחה ורציתי לקחת אותה למיטה. המילים שלה הדהדו 'הפכתי אותה לאשה ושדה'. בלעתי את הרוק ושאלתי "איך יצאתן מהסבך?" "היא נכנסה עמוק יותר לדימוי הישן ואני נזרקתי רחוק משם. תלתה בי את האשמה לבלבול שלה וכדי להינצל מהתחושה שזעזעה את עולמה ערמה בהיסטריה את חפצי, צרחה כאילו שהצעקה תכסה על המצוקה והעיפה אותי מהדירה שלה, שלנו בחצי שנה האחרונה". אספתי את הצלחות לכיור ואמרתי: "אני צריכה לצאת לסידורים, תחכי לי ונחשוב ביחד מה הלאה..." יצאתי והלכתי ישר לשכפל עוד מפתח לדירה. עמדתי בחנות מתלבטת אם לחזור אליה מיד או להניח לה להיות עם עצמה. התחלתי ללכת לכיוון התחנה, נזכרת איך פגשתי אותה יושבת לבדה איך נראתה כל כך אבודה. התיישבתי על הספסל מנסה להבין מה מתחולל בתוכי מה קרה לי במפגש עם הזרה? חמלה אנושית פשוטה או כמיהה לאהבה שהתערבבה בדמותה. האוטובוסים חלפו וכל פעם שהיא לא ירדה בתחנה הרגשתי איך אני רוצה למהר אליה ולהגיש לה את המפתח המשוכפל במתנה. מיהרתי בחזרה מחייכת כמו מוכת ירח למרות שהשמש זרחה באור חזק משלה. טיפסתי בריצה את כל המדרגות מתנשפת ושמחה נכנסתי קוראת בשמה. לא ענתה, חשבתי שנרדמה אחרי לילה של כאב בנשמתה. עוד לא חלחלה בי תחושה שגם לה היה תסריט משלה. התסריט שלה היה כתוב על דף לבן: 'תודה'... אני חוזרת להיאבק על אהבה גדולה.
