אהבה לא הגיונית.
טוב אז... היי. קוראים לי תמרה, אני בת 14 (בקיץ 15). אני גרה באזור הדרום עם הורים ושלושה אחים. זה הסיפור שלי - אני מאוהבת במישהו שגדול ממני בכמה שנים. טוב נו ב12 שנה . כל הזמן אני חושבת רק עליו. אני כותבת לו מכתבים... בבית ספר, כשאני חוזרת הביתה, בלילות. אני ממציאה לעצמי סיפורים בראש על 'מה היה קורה אם הייתי בגיל שלו והיינו נפגשים ו...' או 'מה היה קורה אם הוא היה יודע שאני אוהבת אותו כל כך' לפעמים בלילות אני בוכה בגללו. לפעמים כשאנשים מעצבנים אותי או קורה לי משהו שמכעיס או מעציב אז אני חושבת עליו ואז משהו בכעס/עצב הזה פשוט נעלם והכל הופך להיות מדהים כי רק הוא בראש שלי. כשאני עושה משהו שאין לי כוח אליו או משהו כזה, אני רואה אותו לידי והוא מדברן אותי להמשיך ורוב הפעמים אני מסיימת את מה שזה לא יהיה. הבן אדם הזה פשוט הפך לי את החיים. בשיעורים בבצפר אני כל הזמן חושבת עליו - עלינו - על מה היה קורה אם הייתי נמצאת איתו באותו רגע. -- הוא - נקרא לו ר'. ר', תאמינו או לא, אבל הוא דמות מפורסת בארץ שלנו. סלב. אוי אני שונאת את המילה הזאת . אני צופה הדוקה בכל מה שהוא עושה בחיים שלו. אם זה סדרות בטלוויזיה, סרטים, כתבות באינטרנט וכו'. את ר', פגשתי פעמיים. ראיתי הופעה שלו במרכז ונפגשתי איתו לאחר ההופעה. דיברנו והתחבקנו והיה כל כך כייף. האופי שלו מדהים. לא מספיק שהוא בעצמו חתיך ברמות שאי אפשר לתאר בכלל... אלא גם האופי שלו, לא מאיים בכלל. הוא לא מהאנשים האלה שפוגשים מישהי/ מעריצה (תקראו לזה איך שבא לכם) ומנפנפים אותה.. ומה לעשות, אבל פשוט התאהבתי. בלי לשים לב אפילו. כמו שכבר אמרתי , אני ממש יושבת וכותבת לו מכתבים. בשיעורים בבית ספר. בבית. על המחשב או על דף. לפעמים אני חושבת 'מה היה קורה אם הוא היה יודע....' זה מלחיץ אותי, אבל עם זאת זה עושה הרגשה טובה. אף אחד לא יודע שאני מאוהבת בו כל כך. חוץ ממישהי אחת שכבר אין לי קשר איתה כל כך. למזלי, היא לא יודעת על מי אני מדברת. אני מרגישה כל כך מאוהבת. מאוהבת בבנאדם שאפילו לא מכיר אותי. אני מרגישה שאני צריכה להוציא את זה , אבל אין לי איפה. כשקורה לי משהו שאני מתעצבנת וכאלה, אני רק צועקת לו (בלב כמובן) 'איפה אתה!?!? למה אתה לא פה כשצריך אותך?!?! למה אתה לא איתי כרגע?!?!?' כשאני חושבת עליו , אני ממציאה לעצמי כל מיני סיפורים.. שאת רובם אני יודעת שלא יקרו בשום אופן. אבל חלקם מרגישים לי כל כך אמיתיים. אנשים מדברים איתי ואני לא מרוכזת בשיחה כי אני חושבת רק עליו כל הזמן. אני פשוט מדברת איתו בלילה. לפעמים אני מרגישה שהוא מחבק אותי לפני שאני נרדמת. אני מרגישה את הנשיקות שלו. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. עזרה ?!
טוב אז... היי. קוראים לי תמרה, אני בת 14 (בקיץ 15). אני גרה באזור הדרום עם הורים ושלושה אחים. זה הסיפור שלי - אני מאוהבת במישהו שגדול ממני בכמה שנים. טוב נו ב12 שנה . כל הזמן אני חושבת רק עליו. אני כותבת לו מכתבים... בבית ספר, כשאני חוזרת הביתה, בלילות. אני ממציאה לעצמי סיפורים בראש על 'מה היה קורה אם הייתי בגיל שלו והיינו נפגשים ו...' או 'מה היה קורה אם הוא היה יודע שאני אוהבת אותו כל כך' לפעמים בלילות אני בוכה בגללו. לפעמים כשאנשים מעצבנים אותי או קורה לי משהו שמכעיס או מעציב אז אני חושבת עליו ואז משהו בכעס/עצב הזה פשוט נעלם והכל הופך להיות מדהים כי רק הוא בראש שלי. כשאני עושה משהו שאין לי כוח אליו או משהו כזה, אני רואה אותו לידי והוא מדברן אותי להמשיך ורוב הפעמים אני מסיימת את מה שזה לא יהיה. הבן אדם הזה פשוט הפך לי את החיים. בשיעורים בבצפר אני כל הזמן חושבת עליו - עלינו - על מה היה קורה אם הייתי נמצאת איתו באותו רגע. -- הוא - נקרא לו ר'. ר', תאמינו או לא, אבל הוא דמות מפורסת בארץ שלנו. סלב. אוי אני שונאת את המילה הזאת . אני צופה הדוקה בכל מה שהוא עושה בחיים שלו. אם זה סדרות בטלוויזיה, סרטים, כתבות באינטרנט וכו'. את ר', פגשתי פעמיים. ראיתי הופעה שלו במרכז ונפגשתי איתו לאחר ההופעה. דיברנו והתחבקנו והיה כל כך כייף. האופי שלו מדהים. לא מספיק שהוא בעצמו חתיך ברמות שאי אפשר לתאר בכלל... אלא גם האופי שלו, לא מאיים בכלל. הוא לא מהאנשים האלה שפוגשים מישהי/ מעריצה (תקראו לזה איך שבא לכם) ומנפנפים אותה.. ומה לעשות, אבל פשוט התאהבתי. בלי לשים לב אפילו. כמו שכבר אמרתי , אני ממש יושבת וכותבת לו מכתבים. בשיעורים בבית ספר. בבית. על המחשב או על דף. לפעמים אני חושבת 'מה היה קורה אם הוא היה יודע....' זה מלחיץ אותי, אבל עם זאת זה עושה הרגשה טובה. אף אחד לא יודע שאני מאוהבת בו כל כך. חוץ ממישהי אחת שכבר אין לי קשר איתה כל כך. למזלי, היא לא יודעת על מי אני מדברת. אני מרגישה כל כך מאוהבת. מאוהבת בבנאדם שאפילו לא מכיר אותי. אני מרגישה שאני צריכה להוציא את זה , אבל אין לי איפה. כשקורה לי משהו שאני מתעצבנת וכאלה, אני רק צועקת לו (בלב כמובן) 'איפה אתה!?!? למה אתה לא פה כשצריך אותך?!?! למה אתה לא איתי כרגע?!?!?' כשאני חושבת עליו , אני ממציאה לעצמי כל מיני סיפורים.. שאת רובם אני יודעת שלא יקרו בשום אופן. אבל חלקם מרגישים לי כל כך אמיתיים. אנשים מדברים איתי ואני לא מרוכזת בשיחה כי אני חושבת רק עליו כל הזמן. אני פשוט מדברת איתו בלילה. לפעמים אני מרגישה שהוא מחבק אותי לפני שאני נרדמת. אני מרגישה את הנשיקות שלו. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. עזרה ?!