אהבה כתובה
אהבה כתובה היא כתבה 'אהבה', אחר כך כתבה 'אוהבת' ובסוף גם הוסיפה אייקון של לב. לב אדום מלא, כשנוגעים בו עם העכבר הוא מתחיל לפעום. אני נזכרת בילדות שלי ובאמא שלי שהייתה נותנת לי להניח את האוזן הקטנה שלי על החזה שלה ולהקשיב ללב שלה פועם. אני זוכרת איך התרגשתי להיות בין שדיה קרובה כל כך לליבה. היום אני רק צריכה להזיז את העכבר בתנועת יד קלה והלב שלה פועם בשבילי, האהבה שלה מנצנצת אליי מבעד למסך ואני תוהה איך היא באמת מרגישה ועל מה היא חושבת כשהלב שלה פועם אצלי. הכינוי שלה היה 'דורית30' ושלי, 'מיקה'. אחרי כמה זמן ששוחחנו היא שאלה איך באמת קוראים לי. התפלאתי והשבתי שמיקה. לקח לה זמן להאמין לי, למרות שהסברתי לה שאיני מאמינה גדולה בכינויים. אין לי מה להסתיר ובמה להתבייש, מיקה נולדתי ומיקה אשאר. היא הודתה שלא קוראים לה דורית והיא לא בת שלושים. היא כותבת שלפני שניפגשנו היו לה חיים, ועכשיו יש לה אותי. אני עדיין תוהה איך קוראים לה, אבל לא שואלת, מפחדת להפוך את המסך לאמת ואותה לבשר ודם. חוששת שהמילה אהבה תקבל מימדים שהלב האדום כבר לא יוכל לה. אני מספרת לה על חיי, משתפת אותה במה שאני, באושר, בצחוק, בתסכול ובהחמצה. היא כותבת שוב, הפעם היא משתמשת במילים מאוהבת, חוסר שליטה, מחשבות רחוקות. המילים מתנגנות מאליהן לקצב מסחרר ואני קמה מיד ומתרחקת, עוברת לחדר השני והלב שלה פועם בי. האהבה שלה מכה בי, מלטפת, מעייפת, חושקת וממכרת, גם אותי. אני מגיעה מהעבודה, זורקת את התיק בכניסה וניגשת למסך, מחפשת אותה, כותבת מילים, מתחמקת מאחת שיכולה לבטא עד כמה גם אני, ממש כמותה מתאהבת לי פה בשקט בין מילה למילה, בין המציאות לדמיון, ביני לבינה. היא לא פה ואני כותבת, מחייכת מילים, שותקת הברות מתפרצת בין ההתרגשות לרגש. היא הגיעה, שולחת אייקון מחייך ואני מבינה שהיא שמחה. המילים הירוקות מקשטות את המסך ומהבהבות בציפיה. אני שואלת אותה לשמה וההבהוב נותר יתום. הירוק נעלם ורק התמונה הקטועה בצד השמאלי מסמנת לי שהיא עדיין כאן. שוב היא שולחת לי את הלב שלה, פועם ומרשרש כשהעכבר נוגע. היא מתחמקת, אני כותבת לה והיא עונה שלא. אני כמעט נעלבת והיא אומרת שצריכה זמן, אני כבר מאוהבת והיא נסוגה ושותקת. אני קוראת לה והיא משיבה בחיוכים, אני מחכה למילים, אך מקבלת סימנים. מבטיחה לא לשאול, רק שתשוב עם מילותיה, אך משהו בינינו נפער ויכולתי לדמיין את הלב שלה מחסיר פעימה, מאפיר בקצוותיו ומוותר מפאת החשש. 'זה בסדר, דורית', אני כותבת לה. אני כותבת 'אהבה', אחר כך כותבת 'אוהבת' ובסוף גם מוסיפה אייקון של לב. שלי קטן משלה, ולא פועם, ורוד, לא אדום, מונח על המסך כמו המילים, שוכב, אילם. היא לא עונה. אולי גם היא נבהלה ואולי גם היא הלכה לחדר אחר, אולי לאחרת, אולי המשיכה הלאה, לכתוב אהבה חדשה.
אהבה כתובה היא כתבה 'אהבה', אחר כך כתבה 'אוהבת' ובסוף גם הוסיפה אייקון של לב. לב אדום מלא, כשנוגעים בו עם העכבר הוא מתחיל לפעום. אני נזכרת בילדות שלי ובאמא שלי שהייתה נותנת לי להניח את האוזן הקטנה שלי על החזה שלה ולהקשיב ללב שלה פועם. אני זוכרת איך התרגשתי להיות בין שדיה קרובה כל כך לליבה. היום אני רק צריכה להזיז את העכבר בתנועת יד קלה והלב שלה פועם בשבילי, האהבה שלה מנצנצת אליי מבעד למסך ואני תוהה איך היא באמת מרגישה ועל מה היא חושבת כשהלב שלה פועם אצלי. הכינוי שלה היה 'דורית30' ושלי, 'מיקה'. אחרי כמה זמן ששוחחנו היא שאלה איך באמת קוראים לי. התפלאתי והשבתי שמיקה. לקח לה זמן להאמין לי, למרות שהסברתי לה שאיני מאמינה גדולה בכינויים. אין לי מה להסתיר ובמה להתבייש, מיקה נולדתי ומיקה אשאר. היא הודתה שלא קוראים לה דורית והיא לא בת שלושים. היא כותבת שלפני שניפגשנו היו לה חיים, ועכשיו יש לה אותי. אני עדיין תוהה איך קוראים לה, אבל לא שואלת, מפחדת להפוך את המסך לאמת ואותה לבשר ודם. חוששת שהמילה אהבה תקבל מימדים שהלב האדום כבר לא יוכל לה. אני מספרת לה על חיי, משתפת אותה במה שאני, באושר, בצחוק, בתסכול ובהחמצה. היא כותבת שוב, הפעם היא משתמשת במילים מאוהבת, חוסר שליטה, מחשבות רחוקות. המילים מתנגנות מאליהן לקצב מסחרר ואני קמה מיד ומתרחקת, עוברת לחדר השני והלב שלה פועם בי. האהבה שלה מכה בי, מלטפת, מעייפת, חושקת וממכרת, גם אותי. אני מגיעה מהעבודה, זורקת את התיק בכניסה וניגשת למסך, מחפשת אותה, כותבת מילים, מתחמקת מאחת שיכולה לבטא עד כמה גם אני, ממש כמותה מתאהבת לי פה בשקט בין מילה למילה, בין המציאות לדמיון, ביני לבינה. היא לא פה ואני כותבת, מחייכת מילים, שותקת הברות מתפרצת בין ההתרגשות לרגש. היא הגיעה, שולחת אייקון מחייך ואני מבינה שהיא שמחה. המילים הירוקות מקשטות את המסך ומהבהבות בציפיה. אני שואלת אותה לשמה וההבהוב נותר יתום. הירוק נעלם ורק התמונה הקטועה בצד השמאלי מסמנת לי שהיא עדיין כאן. שוב היא שולחת לי את הלב שלה, פועם ומרשרש כשהעכבר נוגע. היא מתחמקת, אני כותבת לה והיא עונה שלא. אני כמעט נעלבת והיא אומרת שצריכה זמן, אני כבר מאוהבת והיא נסוגה ושותקת. אני קוראת לה והיא משיבה בחיוכים, אני מחכה למילים, אך מקבלת סימנים. מבטיחה לא לשאול, רק שתשוב עם מילותיה, אך משהו בינינו נפער ויכולתי לדמיין את הלב שלה מחסיר פעימה, מאפיר בקצוותיו ומוותר מפאת החשש. 'זה בסדר, דורית', אני כותבת לה. אני כותבת 'אהבה', אחר כך כותבת 'אוהבת' ובסוף גם מוסיפה אייקון של לב. שלי קטן משלה, ולא פועם, ורוד, לא אדום, מונח על המסך כמו המילים, שוכב, אילם. היא לא עונה. אולי גם היא נבהלה ואולי גם היא הלכה לחדר אחר, אולי לאחרת, אולי המשיכה הלאה, לכתוב אהבה חדשה.
