אהבה וכאב
לפני שמונה חודשים התגייסתי לצבא. זה היה אחרי 10 חודשים במכינה קדם צבאית. לפני ובמהלך המכינה החלטתי שאני לא אשרת מטעמי פצפיסטיות. משהו השתנה שם כי יצאתי עם מוטיבציה, מוטיבציה שלא דועכת גם אחרי שמונה חודשים בקרבת אנשים שבוזים ללא הפסקה. אני אוהבת את המדינה הזאת, כל כך. יודעת שאין לי מקום אחר להיות בו, כאן אני יכולה להיות יהודיה, בלי להתבייש. כל יום שאני עוברת בתחנה המרכזית, אני מסתכלת כמה רגעים לעבר העיתון. תמיד יש איזה אסון. אז אני מרגישה שכולנו מחוברים בעצב ובשמחה. מאז שאני בצבא אין כמעט בן אדם אחד שאני מדרת איתו שלא איבד מישהו, קרוב יותר או רחוק. כמעט ואין. כמו שמישהי אמרה פעם- במדינה שלנו להגיע לגיל 20 וללכת לאזכרה של סבא וסבתא שלא הכרת ממש- זאת ממש פריווילגיה. איזה אנשים חזקים אנחנו, שאנחנו עדיין כאן, מחזיקים ידיים, אוהבים, כואבים. מספרים לי שהונער, בני גילי כבר לא יהיה מה שהיה דור לפניהם. אני כל כך אוהבת את הדור שלי, דור שרוב רובו בוחר לעשות שנת שירות לפני הצבא, דור שבוחר לתרום. דור שכל כך רגיל למוות, שחי לתוך המלחמות והשנאה, ועד כמה שנמאס לנו, ובאמת שנמאס לנו, אנחנו לא מוותרים, לא על האמונה בשלום, לא על הרצון לתת, ולא על המדינה. שהרגש אליה מהול כעס באהבה. חברים שלי בני עשרים ויכולים לספר לי על אנשים שמתו. בני עשרים לעזאזל. אני כל בוקר באה לצבא ורואה כמה חברות שבוזות שלי. לא מעניין אותן צבא. במדינה הזאת לפעמים, להרגיש משמע להשתגע. אנחנו רגילים ללכת לבית קפה ולפחד, רגילים לפתוח את התיק, רגילים לחשוד. רגילים לזה שהחברים שראינו לפני שתי דקות עלולים להתפוצץ. במדינה הזאת אנשים עושים הסכמים זה עם זה שאם יש פיגוע אז מתקשרים אחד לשני כדי לדעת שהכל בסדר. אני גאה ואוהבת את הדור שלי, הדור שמסרב לשתוק, הדור שמוכן לדבר, לקחת אחריות. הדור שכואב אבל מסתתכל לכאב בעיניים. אנחנו כאן, כי אין לנו ארץ אחרת. עדי
לפני שמונה חודשים התגייסתי לצבא. זה היה אחרי 10 חודשים במכינה קדם צבאית. לפני ובמהלך המכינה החלטתי שאני לא אשרת מטעמי פצפיסטיות. משהו השתנה שם כי יצאתי עם מוטיבציה, מוטיבציה שלא דועכת גם אחרי שמונה חודשים בקרבת אנשים שבוזים ללא הפסקה. אני אוהבת את המדינה הזאת, כל כך. יודעת שאין לי מקום אחר להיות בו, כאן אני יכולה להיות יהודיה, בלי להתבייש. כל יום שאני עוברת בתחנה המרכזית, אני מסתכלת כמה רגעים לעבר העיתון. תמיד יש איזה אסון. אז אני מרגישה שכולנו מחוברים בעצב ובשמחה. מאז שאני בצבא אין כמעט בן אדם אחד שאני מדרת איתו שלא איבד מישהו, קרוב יותר או רחוק. כמעט ואין. כמו שמישהי אמרה פעם- במדינה שלנו להגיע לגיל 20 וללכת לאזכרה של סבא וסבתא שלא הכרת ממש- זאת ממש פריווילגיה. איזה אנשים חזקים אנחנו, שאנחנו עדיין כאן, מחזיקים ידיים, אוהבים, כואבים. מספרים לי שהונער, בני גילי כבר לא יהיה מה שהיה דור לפניהם. אני כל כך אוהבת את הדור שלי, דור שרוב רובו בוחר לעשות שנת שירות לפני הצבא, דור שבוחר לתרום. דור שכל כך רגיל למוות, שחי לתוך המלחמות והשנאה, ועד כמה שנמאס לנו, ובאמת שנמאס לנו, אנחנו לא מוותרים, לא על האמונה בשלום, לא על הרצון לתת, ולא על המדינה. שהרגש אליה מהול כעס באהבה. חברים שלי בני עשרים ויכולים לספר לי על אנשים שמתו. בני עשרים לעזאזל. אני כל בוקר באה לצבא ורואה כמה חברות שבוזות שלי. לא מעניין אותן צבא. במדינה הזאת לפעמים, להרגיש משמע להשתגע. אנחנו רגילים ללכת לבית קפה ולפחד, רגילים לפתוח את התיק, רגילים לחשוד. רגילים לזה שהחברים שראינו לפני שתי דקות עלולים להתפוצץ. במדינה הזאת אנשים עושים הסכמים זה עם זה שאם יש פיגוע אז מתקשרים אחד לשני כדי לדעת שהכל בסדר. אני גאה ואוהבת את הדור שלי, הדור שמסרב לשתוק, הדור שמוכן לדבר, לקחת אחריות. הדור שכואב אבל מסתתכל לכאב בעיניים. אנחנו כאן, כי אין לנו ארץ אחרת. עדי