אהבה או הרגל?
רקע בקצרה: שנינו בשנות העשרים לחיינו, הוא החבר הראשון שלי, נמצאים בסוף 4 שנים של זוגיות מדהימה ואוהבת, באמת הסתדרנו נפלא וכמעט בלי ריבים. היינו מוכנים לעבור לגור ביחד כבר לפני שנתיים אבל זה לא התאפשר מסיבות טכניות. אז נפגשים כמה פעמים בשבוע ומדברים כל ערב. הבעיה: בתקופה האחרונה הוא מרגיש שאמנם כיף לו כשנפגשים, אבל בין פגישה לפגישה הוא לא מרגיש געגוע כמעט בכלל, מרגיש שהשגרה בלעה אותנו. אבל אין שום דבר ספציפי שהוא או אני יכולים להצביע עליו שהשתבש או מפריע לנו, אלא רק התחושה הזאת שלו. בצעד נואש, אחרי כמה חודשים של נסיונות להתגבר על זה החלטנו לעשות הפסקה בקשר עד שהוא ייסגר על עצמו ויחליט עד כמה הוא רוצה אותי איתו לשארית חייו. החלק שלי: עד אותו רגע הייתי בטוחה לחלוטין שאני אוהבת אותו ורוצה להמשיך בקשר. אבל ההפסקה הזאת התחילה אצלי דווקא עם תחושת הקלה, אחרי הכמה חודשים האלה של חוסר ביטחון ומועקה מאז שנודע לי מה הוא מרגיש. גם התחלתי להתגעגע, פחדתי מאיך אני אשרוד תקופה שלמה שבה לא נתראה. אבל אחר כך הגעגוע וההקלה התחלפו בהבנה שהגיע התור שלי לעשות חשבון נפש בלי קשר למה שהוא יחליט: האם אני באמת כ"כ אוהבת אותו או שזה רק ההרגל? אני מתגעגעת אליו מספיק? רגע אחד אני בטוחה שאני לא יכולה בלעדיו, וברגע הבא אני מתחילה להיזכר בכל מיני דברים קטנים ומעצבנים שאף פעם לא חשבתי שמפריעים לי בו ברמה של להיפרד בגללם. ואיך "פעם היה יותר כיף"... מצד שני, כשאני מדמיינת את עצמי נפגשת איתו אז הכי כיף לי בעולם - אין כמו החיבוק שלו, או אפילו סתם לאכול ביחד ארוחת ערב. אבל האם זה מספיק? בקיצור, איך יודעים שזה זה? כשהיינו ביחד הייתי בטוחה שהקשר הזה מושלם בשבילי. אז למה עכשיו כשהוא עזב אותי לתקופה הקרובה אני לא מתגעגעת ולא מסתובבת עצובה כל היום? אני פשוט מבולבלת... אני תוהה אם אני רק עוד לא עיכלתי את המצב או שיש משהו מעבר...
רקע בקצרה: שנינו בשנות העשרים לחיינו, הוא החבר הראשון שלי, נמצאים בסוף 4 שנים של זוגיות מדהימה ואוהבת, באמת הסתדרנו נפלא וכמעט בלי ריבים. היינו מוכנים לעבור לגור ביחד כבר לפני שנתיים אבל זה לא התאפשר מסיבות טכניות. אז נפגשים כמה פעמים בשבוע ומדברים כל ערב. הבעיה: בתקופה האחרונה הוא מרגיש שאמנם כיף לו כשנפגשים, אבל בין פגישה לפגישה הוא לא מרגיש געגוע כמעט בכלל, מרגיש שהשגרה בלעה אותנו. אבל אין שום דבר ספציפי שהוא או אני יכולים להצביע עליו שהשתבש או מפריע לנו, אלא רק התחושה הזאת שלו. בצעד נואש, אחרי כמה חודשים של נסיונות להתגבר על זה החלטנו לעשות הפסקה בקשר עד שהוא ייסגר על עצמו ויחליט עד כמה הוא רוצה אותי איתו לשארית חייו. החלק שלי: עד אותו רגע הייתי בטוחה לחלוטין שאני אוהבת אותו ורוצה להמשיך בקשר. אבל ההפסקה הזאת התחילה אצלי דווקא עם תחושת הקלה, אחרי הכמה חודשים האלה של חוסר ביטחון ומועקה מאז שנודע לי מה הוא מרגיש. גם התחלתי להתגעגע, פחדתי מאיך אני אשרוד תקופה שלמה שבה לא נתראה. אבל אחר כך הגעגוע וההקלה התחלפו בהבנה שהגיע התור שלי לעשות חשבון נפש בלי קשר למה שהוא יחליט: האם אני באמת כ"כ אוהבת אותו או שזה רק ההרגל? אני מתגעגעת אליו מספיק? רגע אחד אני בטוחה שאני לא יכולה בלעדיו, וברגע הבא אני מתחילה להיזכר בכל מיני דברים קטנים ומעצבנים שאף פעם לא חשבתי שמפריעים לי בו ברמה של להיפרד בגללם. ואיך "פעם היה יותר כיף"... מצד שני, כשאני מדמיינת את עצמי נפגשת איתו אז הכי כיף לי בעולם - אין כמו החיבוק שלו, או אפילו סתם לאכול ביחד ארוחת ערב. אבל האם זה מספיק? בקיצור, איך יודעים שזה זה? כשהיינו ביחד הייתי בטוחה שהקשר הזה מושלם בשבילי. אז למה עכשיו כשהוא עזב אותי לתקופה הקרובה אני לא מתגעגעת ולא מסתובבת עצובה כל היום? אני פשוט מבולבלת... אני תוהה אם אני רק עוד לא עיכלתי את המצב או שיש משהו מעבר...
