אדריכלות - חלק א'
זה סיפור שאני מאוד אוהבת, שמבוסס על בית שהיה בבנייה בדרך למקום עבודתי. כל יום עמדתי בפקק בדיוק ליד הבית והסתכלתי על הפועלים שם ...
לעיניכם חלק א' של הסיפור, תהנו.
זה קרה כשהייתי סטודנטית לאדריכלות שנה שנייה וגרתי בקרוואן במשק של ההורים של אתי שנסעה לחפש את מזלה באמריקה הרחוקה והספיקה לשדך לי את הוריה ואת הקרוואן שאביה העמיד במיוחד בשבילה על הגבעה רחוק מבית ההורים העיקר כדי שהיא לא תיסע והיא נסעה.
היה זה תחילת האביב, הבוקר עלה מוקדם מהרגיל והנוף שנשקף ממרפסת העץ המוגבהת היה נפלא, ציוצי ציפורים נשמעו מכל פינה ואפילו תרנגולות שאיחרו להתעורר, כך הייתי שותה את הקפה הראשון של הבוקר ויום כזה חייב היה להימשך טוב.
במשק הסמוך נבנה לו ארמון טורקי עשוי בקפידה ועשרות פועלים עמלו שם ימים על גבי ימים משעות הבוקר המוקדמות בשקט מופתי, בנו, טייחו, הרכיבו ובסוף גם ניקו את החצר משאריות פיגומים, קרשי עץ ולוחות ברזל ארוכים, כל אחד מהם ידע בדיוק מה לעשות והדברים התנהלו מרחוק כמו בקן נמלים תוסס והסקרנות המקצועית שלי לא ידעה מנוח, הייתי בודקת את הארמון מכל הכיוונים ומדמיינת את החלוקה הפנימית ומתרגשת בכל פעם כשהייתי מגלה עוד תכסיס אדריכלי מחושב בכיווני הרוח ובמשחק עם האור בחלקי היממה. הייתי מוקסמת.
בוקר אחד התעוררתי מוקדם כהרגלי והמשק הסמוך היה נקי מסימני בניה, הבנתי שבהעדרי כל יום האתמול הספיקו להגיע משאיות חול והחצר כוסתה בכמות יפה של קרקע טרייה, עמדתי עם הקפה ונעצתי עיניים וכמעט שכחתי לשבת עד שהגיעה טנדר ירוק שעצר בחריקת בלמים והפר את השקט, ממנו יצאו ארבעה בחורים והחלו לפרוק כלים מהארגז ואני מצידי התיישבתי מיד כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. היה זה צוות גינון שעמד להפוך את הארמון שלי לראוי למגורים.
בימים הבאים עקבתי כגנבת אחר ניהול העניינים, ניסיתי לנחש מה היה בתוכניות הפיתוח וכשטעיתי בחלק גדול מהמקרים ניחמתי את עצמי שהחלום שלי בסה"כ היה לבנות בתים יעילים לאנשים בעלי ממון ושאת עבודת הפיתוח אמשיך להשאיר למבינים.
בשלב מסוים היה נדמה לי שהצפייה בצוות עוררה את תשומת הלב שלהם כי הם היו מביטים לעברי וצוחקים, בטח שאלו את עצמם על מה בדיוק אני מסתכלת וחוקרת אותם כל כך הרבה, אבל הם בטח לא תיארו לעצמם איך אני מפנטזת על הבית הזה וחולמת להלך בין קירותיו.
החלטתי לא להביט בהם באופן גלוי והייתי שותה את הקפה עם הגב אליהם בזמן שהייתי קוראת באחד הירחונים שהייתי מנויה עליהם ואת הבדיקות שטח שלי הייתי עושה בהיחבא מבעד לחלון. היה נדמה לי שאחד הבחורים הבחין בי גם ממקום מחבואי, היה זה כנראה מנהל הצוות שלהם שחבש כובע טמבל אפור בדיוק כמוהם אבל הוא היה נראה מעט מבוגר מהם, בחור גבוה עם גוף חסון וצחוק מיוחד שהגיע עד למרפסת שלי.
ביום רביעי הגורלי, כשיצאתי מהבית מוקדם מהרגיל כדי להגיע לבחינה במכללה, הספקתי לנסוע עם הרכב מטרים ספורים ונאלצתי לעצור ביציאה מהמשק שהייתה חסומה ע"י הטנדר של צוות הגינון, איש לא היה ברכב אבל שמתי לב שצינור גומי ירוק חוצה את הדרך וכנראה מוביל מים מהמשק של ההורים של אתי לשורת הברושים שנטעה ליד החומה של הארמון שלי, צפרתי בחוסר סבלנות ואחד הבחורים הרים את ראשו מעל החומה וניסה להרגיע אותי בקול שקט והבטיח מיד להזיז את הרכב, הוא נכנס לתא הנהג ונסע רוורס, עצר ונתן לי לעבור כשהוא ממתין כדי לחזור למקום שעמד בו קודם לכן, הוא לא הוריד ממני את המבט ואני מצידי נתתי לו מבט כועס על שעיכב אותי לצאת. היה נדמה לי שהוא סינן לעצמו משהו כמו "סנובית" אבל זה היה ניחוש בלבד.
אחרי הבחינה ירדתי עם חברות לים וכשחזרתי לקרוואן כבר לא היה זכר לטנדר ולצוות הגינון והיה לי עצב מוזר בפנים על שנשארתי לבדי וזאת למרות שהייתי מורגלת לחיות לבד, מאז הצבא לא חזרתי לבית הוריי בצפון הרחוק כי החלטתי למצוא את דרכי באזור המרכז כדי שאוכל ללמוד ולעבוד דבר שהיה קשה יותר באזור בו גרתי.
הלכתי לישון מוקדם כדי שהבוקר יגיע במהרה וכשזה הגיע יצאתי למרפסת מיד עם השמע קול המנוע של הטנדר, אפילו לא הספקתי להכין לעצמי קפה. לא הופתעתי בכלל כשכובע הטמבל מאתמול התקרב לגדר ושאל אם יש לי שקית קפה שחור להלוות להם כי ערכת הקפה נשארה באתר שהם עבדו בו אתמול אחה"צ. מרוב שהייתי מורגלת לענות בתקיפות לכל מי שניסה להתקרב אליי התבלבלתי ומלמלתי משהוא על כך שאני צריכה לבדוק ונעלמתי בקרוואן עד שיצאתי עם שקית מלאה ונופפתי בה לעברו. לא ירדתי מהמרפסת וחיכיתי שהוא יעבור איך שהוא דרך החומה לקחת את השקית, אבל זה לא היה הגיוני והוא חייך ואמר שאם אהיה נחמדה אוכל להכין להם את הקפה כי גם ככה אין לו מה לעשות עם השקית קפה כשהערכה כולה איננה. לא ידעתי אם להודות בפניו אבל לא היה לי שום ידע איך להכין קפה שחור כי מעולם לא הכנתי כזה ושקית הקפה הייתה שם כי רציתי למלא את ארונות המטבח בדברים שצריכים להיות בבית, הוא הבין ושאל "את רוצה שאני אכין ?" הרמתי את הגבות כאות לכך שהוא יכול לבוא אם הוא רוצה והוא הביא סולם עץ מאולתר, עלה עליו וקפץ לצד שלי מעל החומה.
הוא עלה במדרגות למרפסת ולקח מידי המושטת את שקית הקפה, מיד שילבתי את הידיים בקדמת הגוף כי קלטתי שהוא מביט על הפטמות שלי שהזדקרו כנראה מצינת הבוקר ולא הייתה חזייה לגופי כדי להסתיר זאת, הוא הניף את ידו כמצפה שאכנס לפניו ואראה לו היכן ניתן להעמיד את המים ורגליי רעדו כשהוא צעד מאחורי ויכולתי להרגיש את חום הגוף שלו וריח האדמה שדבק בבגדיו.
השארתי אותו לעמוד ליד הקומקום ונעלמתי בתוך החדר הסמוך כשאני מחפשת בלחץ אחר החזייה שתליתי בערב הקודם והסתבכתי איתה כשניסיתי לשים אותה מתחת לחולצה מבלי להוריד אותה קודם, אגלי זעה החלו להופיע על המצח שלי והתפללתי שלא אעשה מעצמי צחוק, כשחזרתי למטבח שהיה מחובר לסלון שהיה גם חדר העבודה שלי מצאתי אותו מעלעל במחברת העבודה שלי ומיד אמרתי "סליחה, אתה מביט בדברים האישיים שלי" הוא הסתובב ושאל "את לומדת אדריכלות ?" סימנתי לו עם הראש שכן והוא סיפר לי שהוא למד אדריכלות שנה אחת אבל זה לא השתלב לו עם העבודה אז הוא ויתר על הלימודים ואז בחיוך ממזרי שאל אותי אם זו הסיבה שאני מביטה כל הזמן על המשק שהם עובדים בו או שיש לי סיבה אחרת, לא ממש הבנתי את דבריו באותו רגע אבל מלמלתי משהו על כך שסגנון הבניה הוא כל כך דומה לסגנון שאני עובדת עליו בפרויקט שלי ואני לא בטוחה אם דבריי עברו כמו שרציתי אבל הוא אמר לי "אני מבין שלא היית עדיין בפנים, אשמח לקחת אותך לסיור מודרך ולהראות לך את הבית מבפנים" "לא לא, זה בסדר" עניתי בלי לחשוב ותוך כדי שעזרתי לו למקם את הכוסות הקפה החם על מגש עץ ישן שאהבתי, נשכתי את שפתיי וכעסתי על עצמי שזרקתי רחוק כל כך את העצם שהגישו לי לפה. "אם תתחרטי, את יודעת איפה למצוא אותי" אמר והייתה לי הרגשה שהוא אומר את זה קצת מעבר לסתם נימוס בגלל שדאגתי להם לקפה. כשחזרתי אחה"צ מהלימודים, מצאתי את המגש על השולחן במרפסת והכוסות נקיות משאריות קפה.
למחרת בבוקר ראיתי שערכת הקפה חזרה אליהם ושהכובע טמבל האחראי כבר הכין להם קפה ראשון, הוא ראה אותי מציצה דרך החלון והרים את הכוס לעברי כאילו שהוא שותה לכבודי, הלב שלי דפק בחוזקה ולא יכולתי להבין מה קורה לי. אני, אני זו שמחוזרת בלי הפסקה ע"י כל הגברים במכללה ואני זו שיצאתי עם כל בחור שרציתי להשיג וזרקתי אותם בלי להתחרט מתרגשת פתאום מכובע טמבל עם חיוך ששותה קפה שחור בצוותא עם חבורה של עובדי כפיים חבושים בכובעים זהים. בימים שאחרי ניסיתי להוריד פרופיל ואפילו את דלת הרכב שלי סגרתי ולא טרקתי כהרגלי כדי לא למשוך תשומת לב וכל הזמן הזה לא הפסקתי לדבר לעצמי ולומר "מארי, את מלכה. פשוט מלכת המטומטמות, איך ויתרת על ההצעה לראות את הבית מבפנים, איך עשית את זה לעצמך, פשוט מלכה" וכאבתי על כך שהזדמנות נוספת בטח לא תהיה לי.
כששיתפתי בזה את מיכל, חברתי ללימודים היא יעצה לי פשוט ללכת לשם ולומר לו שני מקבלת את ההצעה שלו ושאני רוצה לראות את הבית מבפנים "את משוגעת ?" עניתי לה "זה כאילו שהזמנתי את עצמי לצרות, איזה בחורה הגונה תיכנס לאתר בבניה עם בחור בלי שם וחיוך ממזרי, לא, זו לא אני" אמרתי לה בביטחון. היא צחקה ואמרה לי שזו לא המארי שהיא מכירה, ושהאתר כבר מזמן לא בבניה, ושהבחור היה אצלי במטבח וראה אותי בלי חזייה כך שהוא מכיר אותי קצת יותר מאשר רוב הגברים שיצאתי איתם. התאפקתי לא לצחוק וידעתי שהיא צדקה בדבריה.
החלטתי שהדבר צריך להיעשות וכבר למחרת בבוקר, כשאני עדיין בטריקו של הלילה אבל עם חזייה, מכנס שרוואל ומעוטרת בסנדלי טיפוס הרים הלכתי לעבר החומה, העמדתי ש
זה סיפור שאני מאוד אוהבת, שמבוסס על בית שהיה בבנייה בדרך למקום עבודתי. כל יום עמדתי בפקק בדיוק ליד הבית והסתכלתי על הפועלים שם ...
לעיניכם חלק א' של הסיפור, תהנו.
זה קרה כשהייתי סטודנטית לאדריכלות שנה שנייה וגרתי בקרוואן במשק של ההורים של אתי שנסעה לחפש את מזלה באמריקה הרחוקה והספיקה לשדך לי את הוריה ואת הקרוואן שאביה העמיד במיוחד בשבילה על הגבעה רחוק מבית ההורים העיקר כדי שהיא לא תיסע והיא נסעה.
היה זה תחילת האביב, הבוקר עלה מוקדם מהרגיל והנוף שנשקף ממרפסת העץ המוגבהת היה נפלא, ציוצי ציפורים נשמעו מכל פינה ואפילו תרנגולות שאיחרו להתעורר, כך הייתי שותה את הקפה הראשון של הבוקר ויום כזה חייב היה להימשך טוב.
במשק הסמוך נבנה לו ארמון טורקי עשוי בקפידה ועשרות פועלים עמלו שם ימים על גבי ימים משעות הבוקר המוקדמות בשקט מופתי, בנו, טייחו, הרכיבו ובסוף גם ניקו את החצר משאריות פיגומים, קרשי עץ ולוחות ברזל ארוכים, כל אחד מהם ידע בדיוק מה לעשות והדברים התנהלו מרחוק כמו בקן נמלים תוסס והסקרנות המקצועית שלי לא ידעה מנוח, הייתי בודקת את הארמון מכל הכיוונים ומדמיינת את החלוקה הפנימית ומתרגשת בכל פעם כשהייתי מגלה עוד תכסיס אדריכלי מחושב בכיווני הרוח ובמשחק עם האור בחלקי היממה. הייתי מוקסמת.
בוקר אחד התעוררתי מוקדם כהרגלי והמשק הסמוך היה נקי מסימני בניה, הבנתי שבהעדרי כל יום האתמול הספיקו להגיע משאיות חול והחצר כוסתה בכמות יפה של קרקע טרייה, עמדתי עם הקפה ונעצתי עיניים וכמעט שכחתי לשבת עד שהגיעה טנדר ירוק שעצר בחריקת בלמים והפר את השקט, ממנו יצאו ארבעה בחורים והחלו לפרוק כלים מהארגז ואני מצידי התיישבתי מיד כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. היה זה צוות גינון שעמד להפוך את הארמון שלי לראוי למגורים.
בימים הבאים עקבתי כגנבת אחר ניהול העניינים, ניסיתי לנחש מה היה בתוכניות הפיתוח וכשטעיתי בחלק גדול מהמקרים ניחמתי את עצמי שהחלום שלי בסה"כ היה לבנות בתים יעילים לאנשים בעלי ממון ושאת עבודת הפיתוח אמשיך להשאיר למבינים.
בשלב מסוים היה נדמה לי שהצפייה בצוות עוררה את תשומת הלב שלהם כי הם היו מביטים לעברי וצוחקים, בטח שאלו את עצמם על מה בדיוק אני מסתכלת וחוקרת אותם כל כך הרבה, אבל הם בטח לא תיארו לעצמם איך אני מפנטזת על הבית הזה וחולמת להלך בין קירותיו.
החלטתי לא להביט בהם באופן גלוי והייתי שותה את הקפה עם הגב אליהם בזמן שהייתי קוראת באחד הירחונים שהייתי מנויה עליהם ואת הבדיקות שטח שלי הייתי עושה בהיחבא מבעד לחלון. היה נדמה לי שאחד הבחורים הבחין בי גם ממקום מחבואי, היה זה כנראה מנהל הצוות שלהם שחבש כובע טמבל אפור בדיוק כמוהם אבל הוא היה נראה מעט מבוגר מהם, בחור גבוה עם גוף חסון וצחוק מיוחד שהגיע עד למרפסת שלי.
ביום רביעי הגורלי, כשיצאתי מהבית מוקדם מהרגיל כדי להגיע לבחינה במכללה, הספקתי לנסוע עם הרכב מטרים ספורים ונאלצתי לעצור ביציאה מהמשק שהייתה חסומה ע"י הטנדר של צוות הגינון, איש לא היה ברכב אבל שמתי לב שצינור גומי ירוק חוצה את הדרך וכנראה מוביל מים מהמשק של ההורים של אתי לשורת הברושים שנטעה ליד החומה של הארמון שלי, צפרתי בחוסר סבלנות ואחד הבחורים הרים את ראשו מעל החומה וניסה להרגיע אותי בקול שקט והבטיח מיד להזיז את הרכב, הוא נכנס לתא הנהג ונסע רוורס, עצר ונתן לי לעבור כשהוא ממתין כדי לחזור למקום שעמד בו קודם לכן, הוא לא הוריד ממני את המבט ואני מצידי נתתי לו מבט כועס על שעיכב אותי לצאת. היה נדמה לי שהוא סינן לעצמו משהו כמו "סנובית" אבל זה היה ניחוש בלבד.
אחרי הבחינה ירדתי עם חברות לים וכשחזרתי לקרוואן כבר לא היה זכר לטנדר ולצוות הגינון והיה לי עצב מוזר בפנים על שנשארתי לבדי וזאת למרות שהייתי מורגלת לחיות לבד, מאז הצבא לא חזרתי לבית הוריי בצפון הרחוק כי החלטתי למצוא את דרכי באזור המרכז כדי שאוכל ללמוד ולעבוד דבר שהיה קשה יותר באזור בו גרתי.
הלכתי לישון מוקדם כדי שהבוקר יגיע במהרה וכשזה הגיע יצאתי למרפסת מיד עם השמע קול המנוע של הטנדר, אפילו לא הספקתי להכין לעצמי קפה. לא הופתעתי בכלל כשכובע הטמבל מאתמול התקרב לגדר ושאל אם יש לי שקית קפה שחור להלוות להם כי ערכת הקפה נשארה באתר שהם עבדו בו אתמול אחה"צ. מרוב שהייתי מורגלת לענות בתקיפות לכל מי שניסה להתקרב אליי התבלבלתי ומלמלתי משהוא על כך שאני צריכה לבדוק ונעלמתי בקרוואן עד שיצאתי עם שקית מלאה ונופפתי בה לעברו. לא ירדתי מהמרפסת וחיכיתי שהוא יעבור איך שהוא דרך החומה לקחת את השקית, אבל זה לא היה הגיוני והוא חייך ואמר שאם אהיה נחמדה אוכל להכין להם את הקפה כי גם ככה אין לו מה לעשות עם השקית קפה כשהערכה כולה איננה. לא ידעתי אם להודות בפניו אבל לא היה לי שום ידע איך להכין קפה שחור כי מעולם לא הכנתי כזה ושקית הקפה הייתה שם כי רציתי למלא את ארונות המטבח בדברים שצריכים להיות בבית, הוא הבין ושאל "את רוצה שאני אכין ?" הרמתי את הגבות כאות לכך שהוא יכול לבוא אם הוא רוצה והוא הביא סולם עץ מאולתר, עלה עליו וקפץ לצד שלי מעל החומה.
הוא עלה במדרגות למרפסת ולקח מידי המושטת את שקית הקפה, מיד שילבתי את הידיים בקדמת הגוף כי קלטתי שהוא מביט על הפטמות שלי שהזדקרו כנראה מצינת הבוקר ולא הייתה חזייה לגופי כדי להסתיר זאת, הוא הניף את ידו כמצפה שאכנס לפניו ואראה לו היכן ניתן להעמיד את המים ורגליי רעדו כשהוא צעד מאחורי ויכולתי להרגיש את חום הגוף שלו וריח האדמה שדבק בבגדיו.
השארתי אותו לעמוד ליד הקומקום ונעלמתי בתוך החדר הסמוך כשאני מחפשת בלחץ אחר החזייה שתליתי בערב הקודם והסתבכתי איתה כשניסיתי לשים אותה מתחת לחולצה מבלי להוריד אותה קודם, אגלי זעה החלו להופיע על המצח שלי והתפללתי שלא אעשה מעצמי צחוק, כשחזרתי למטבח שהיה מחובר לסלון שהיה גם חדר העבודה שלי מצאתי אותו מעלעל במחברת העבודה שלי ומיד אמרתי "סליחה, אתה מביט בדברים האישיים שלי" הוא הסתובב ושאל "את לומדת אדריכלות ?" סימנתי לו עם הראש שכן והוא סיפר לי שהוא למד אדריכלות שנה אחת אבל זה לא השתלב לו עם העבודה אז הוא ויתר על הלימודים ואז בחיוך ממזרי שאל אותי אם זו הסיבה שאני מביטה כל הזמן על המשק שהם עובדים בו או שיש לי סיבה אחרת, לא ממש הבנתי את דבריו באותו רגע אבל מלמלתי משהו על כך שסגנון הבניה הוא כל כך דומה לסגנון שאני עובדת עליו בפרויקט שלי ואני לא בטוחה אם דבריי עברו כמו שרציתי אבל הוא אמר לי "אני מבין שלא היית עדיין בפנים, אשמח לקחת אותך לסיור מודרך ולהראות לך את הבית מבפנים" "לא לא, זה בסדר" עניתי בלי לחשוב ותוך כדי שעזרתי לו למקם את הכוסות הקפה החם על מגש עץ ישן שאהבתי, נשכתי את שפתיי וכעסתי על עצמי שזרקתי רחוק כל כך את העצם שהגישו לי לפה. "אם תתחרטי, את יודעת איפה למצוא אותי" אמר והייתה לי הרגשה שהוא אומר את זה קצת מעבר לסתם נימוס בגלל שדאגתי להם לקפה. כשחזרתי אחה"צ מהלימודים, מצאתי את המגש על השולחן במרפסת והכוסות נקיות משאריות קפה.
למחרת בבוקר ראיתי שערכת הקפה חזרה אליהם ושהכובע טמבל האחראי כבר הכין להם קפה ראשון, הוא ראה אותי מציצה דרך החלון והרים את הכוס לעברי כאילו שהוא שותה לכבודי, הלב שלי דפק בחוזקה ולא יכולתי להבין מה קורה לי. אני, אני זו שמחוזרת בלי הפסקה ע"י כל הגברים במכללה ואני זו שיצאתי עם כל בחור שרציתי להשיג וזרקתי אותם בלי להתחרט מתרגשת פתאום מכובע טמבל עם חיוך ששותה קפה שחור בצוותא עם חבורה של עובדי כפיים חבושים בכובעים זהים. בימים שאחרי ניסיתי להוריד פרופיל ואפילו את דלת הרכב שלי סגרתי ולא טרקתי כהרגלי כדי לא למשוך תשומת לב וכל הזמן הזה לא הפסקתי לדבר לעצמי ולומר "מארי, את מלכה. פשוט מלכת המטומטמות, איך ויתרת על ההצעה לראות את הבית מבפנים, איך עשית את זה לעצמך, פשוט מלכה" וכאבתי על כך שהזדמנות נוספת בטח לא תהיה לי.
כששיתפתי בזה את מיכל, חברתי ללימודים היא יעצה לי פשוט ללכת לשם ולומר לו שני מקבלת את ההצעה שלו ושאני רוצה לראות את הבית מבפנים "את משוגעת ?" עניתי לה "זה כאילו שהזמנתי את עצמי לצרות, איזה בחורה הגונה תיכנס לאתר בבניה עם בחור בלי שם וחיוך ממזרי, לא, זו לא אני" אמרתי לה בביטחון. היא צחקה ואמרה לי שזו לא המארי שהיא מכירה, ושהאתר כבר מזמן לא בבניה, ושהבחור היה אצלי במטבח וראה אותי בלי חזייה כך שהוא מכיר אותי קצת יותר מאשר רוב הגברים שיצאתי איתם. התאפקתי לא לצחוק וידעתי שהיא צדקה בדבריה.
החלטתי שהדבר צריך להיעשות וכבר למחרת בבוקר, כשאני עדיין בטריקו של הלילה אבל עם חזייה, מכנס שרוואל ומעוטרת בסנדלי טיפוס הרים הלכתי לעבר החומה, העמדתי ש
