אדמה../images/Emo20.gif
פעמיים בשנה היה השטח של משפחת צדוק הופך מתמונה ציורית של שדה כפרי שליו לחגיגה אנושית צבעונית; בימים שלאחר חג הסוכות, כשצעיף הקדושה שעטף את השכונה הקטנה והאפורה שלנו בימי החגים והעניק לה רוך וזוהר, נאסף ונטמן שוב במגירות הזמן; ובאביב ההססן שלאחר חג הפסח, כשהעולם כולו נראה, לפחות עד קו האופק שנפרש מעל גגות ביתינו, צלול וחד כאילו הוא עצמו הוברק כולו בקדחת הנקיונות של ערב החג. ביום שנקבע מראש ואיני יודעת איך נפוצה השמועה כי מעולם לא ראיתי את ציון או את דליה אשתו ולא את עפרה ודורון ילדיו, מתדפקים על דלתות ביתינו ומכריזים על המועד, היינו נוהרים בהמולה גדולה אל השדה המלבני, אוחזים בידינו דליי פלסטיק גדולים. בקרן השדה היינו שומטים את סנדלינו בערימה גדולה מתחת לשורת הברושים המחודדים ומדלגים בעליצות ברגליים יחפות בין הרגבים הקרירים. אדמה כהה וכבדה היתה שם פעם וריחה עמוק ומשכר. נדמה היה ששום כוח שבעולם לא יוכל לנתק אותה משם. עם הינתן האות, ציון היה מניע את הטרקטור האדום שלו ונוהג באיטיות בין התלמים, שורה אחר שורה, פעם לצפון ופעם לדרום, הופך בעדינות את גושי האדמה וחושף את פירותיה. אף אחד מאיתנו לא היה עני באמת וציון לא היה בכלל שומר מצוות במובן המקובל. רק בחגים היה מחליף את החולצה הכחולה הדהויה שלו בכותונת לבנה חגיגית, מניח על ראשו הלח מן המקלחת כיפה שהעידה על בעליה שאין הוא מורגל בה ובא לפקוד את בית הכנסת בחיוך שקט. אבל פעמיים בשנה היה מזמין את כולנו לשדהו לאסוף את שאריות היבול שלא נלקחו על ידי פועליו ובכך קיים מצוות "לקט" מהחשובות שבדיני ארץ ישראל. וכך היינו פוסעים בעקבות הטרקטור. המבוגרים משיחים ביניהם והילדים מתרוצצים בעליזות בכפות רגליים שחורות, מתחרים מי יהיה המהיר לשלוף את הפרי המבצבץ ולמלא את הדלי ראשון. בסתיו היו אלה בוטנים, בקליפה גסה ומחוספסת שהצפינה בתוכה שני גופים כשני עוברים זעירים הנמים בה בשלווה עד לרגע בו אמותינו קלו אותם ביד מיומנת במחבת גדולה והיגישום לשולחן בלילות שבת המתארכים לצד קפה שחור חם וחזק; ובאביב היו אלה תפוחי אדמה אגסיים שהקפדנו לברור את הבשלים שבהם ולא את אלו הירקרקים שהם כמו רעל לגוף, כך אמרו לנו הורינו. תפוחי האדמה היו נערמים במהרה בדליים ומכבידים על זרועותינו הדקות. עפרה ודורון היו שניהם גבוהים ודקים. לה היה שיער שחור כפחם, גלי וארוך שנגע במותניה. היא היתה תלמידה שקדנית וילדה מופנמת שצלילי נגינתה בפסנתר שהיו נדירים בשכונתינו, נישאו על גבי צמרות העצים מחלון לחלון והביאו עימם תמונות קסומות ממקומות אחרים. עפרה הפכה לגאוות השכונה כשלימים סיימה את לימודיה בהצלחה וקיבלה תואר דוקטורית מצטיינת למתימטיקה. לדורון, הצעיר ממנה, היה ראש עטור תלתלים, עיניים בוערות כאש, גומות חן שובבות וחיוך ביישן. שניהם היו עימנו בשני ימי החג הללו, מתחלפים ביניהם בישיבה לצד אביהם על הטרקטור הגבוה ומשתתפים בקולות צחוק בתחרויות שלנו, הילדים. כשהשמים היו נצבעים כתום לוהט והברושים נדמו לכידונים כהים, היתה מסתיימת המלאכה. היינו מתפזרים בדליים עמוסים וכתפיים לאות, שבים לביתנו וריבועי אורות נדלקים בחלונות. שכונה אחת קטנה, עם רעות וקירבה ושכנות טובה. כך, שנה אחר שנה. הקסם פג עם בוא גל הבניה הגדול שהחריב את עולם ילדותינו העטוף והשמור. כל הפרדסים דרכם צעדנו יום יום לבית הספר, קוטפים בחדווה אשכולית עסיסית או תפוז ריחני רטוב מטל, נעקרו. גם ציון מכר את שדהו לחברה קבלנית שבנתה עליו בתים גדולים ואליהם נכנסו אנשים זרים שלא ידעו את הריח ההוא ולא היכירו את הברושים שהיו לנו כבני בית. גם תושבי השכונה הוותיקה הלכו והתכנסו בביתם, איש איש בין ארבעת כתליו, מסוגרים מול הטלויזיה שהיציעה תמונות של עולם זוהר ונוצץ והרחיקה אותנו מן האדמה ומן השמים. בבגרותי יצאתי מן המקום ובניתי את ביתי רחוק משם. אבל כעבור שנים מה רבה היתה התרגשותי לפגוש שוב את דורון בשמחת החתונה של אחי שאליה היגעתי משהות בחו"ל. הוא לא השתנה בכלום, למעט גובהו ורוחב כתפיו. אותם תלתלים, אותן גומות חן ואותו חיוך מבויש. הוא נישא לאסנת, נערה מהשכונה, בת גילי שגדלה בבית אדוק והם אימצו אורח חיים שנפגש באמצע הדרך. התבוננתי בכיפה שעל ראשו ונזכרתי בחיוך באביו ובערבי החג ההם. בין הריקודים הסוערים ישבנו לנו, אשתו אסנת ואני והעלינו זכרונות. החיים האירו להם פנים. הם בנו בית מרווח באותה העיר וגידלו שני ילדים. דורון עבד בבורסה ליהלומים והיא ציירה בסטודיו בביתם. אסנת, אישה יפה, דיברה על דורון בחום וחזרה שוב ושוב על המילים: "לא יכולתי לבקש יותר מזה. הוא אבא מקסים, הוא איש נפלא... אני פשוט מאושרת". ראיתי איך היא מביטה בו באהבה ולבי התרחב. שמחתי שציון ומשפחתו שהיו כל כך צנועים, אצילים ונדיבים, זכו למנת האושר שלהם. חצי שנה חלפה עד שהתבשרתי בשיחת טלפון מהארץ על שרשרת הטרגדיות שפקדה את המשפחה היקרה הזאת. ציון נפגע בתאונת טרקטור ונותר משותק. עפרה התאלמנה מבעלה שחלה בסרטן לאחר שנת נישואין בודדת ודורון...דורון נרצח במהלך שוד בבורסת היהלומים בשעת לילה מאוחרת. הרוצח לא נלכד עד היום. הזכרונות הללו מציפים אותי עם בוא הגשם הראשון. מה שהביא לי פעם מזור ושמחה מהול היום בכאב ובגעגוע למה שהיה נוף ילדותי. לאדמה ולברושים ולפרדסים...כל מה שהיה לפני...לפני שהמזל הטוב הסיט את מבטו ואיפשר לכל זה לקרות. ג´ול
פעמיים בשנה היה השטח של משפחת צדוק הופך מתמונה ציורית של שדה כפרי שליו לחגיגה אנושית צבעונית; בימים שלאחר חג הסוכות, כשצעיף הקדושה שעטף את השכונה הקטנה והאפורה שלנו בימי החגים והעניק לה רוך וזוהר, נאסף ונטמן שוב במגירות הזמן; ובאביב ההססן שלאחר חג הפסח, כשהעולם כולו נראה, לפחות עד קו האופק שנפרש מעל גגות ביתינו, צלול וחד כאילו הוא עצמו הוברק כולו בקדחת הנקיונות של ערב החג. ביום שנקבע מראש ואיני יודעת איך נפוצה השמועה כי מעולם לא ראיתי את ציון או את דליה אשתו ולא את עפרה ודורון ילדיו, מתדפקים על דלתות ביתינו ומכריזים על המועד, היינו נוהרים בהמולה גדולה אל השדה המלבני, אוחזים בידינו דליי פלסטיק גדולים. בקרן השדה היינו שומטים את סנדלינו בערימה גדולה מתחת לשורת הברושים המחודדים ומדלגים בעליצות ברגליים יחפות בין הרגבים הקרירים. אדמה כהה וכבדה היתה שם פעם וריחה עמוק ומשכר. נדמה היה ששום כוח שבעולם לא יוכל לנתק אותה משם. עם הינתן האות, ציון היה מניע את הטרקטור האדום שלו ונוהג באיטיות בין התלמים, שורה אחר שורה, פעם לצפון ופעם לדרום, הופך בעדינות את גושי האדמה וחושף את פירותיה. אף אחד מאיתנו לא היה עני באמת וציון לא היה בכלל שומר מצוות במובן המקובל. רק בחגים היה מחליף את החולצה הכחולה הדהויה שלו בכותונת לבנה חגיגית, מניח על ראשו הלח מן המקלחת כיפה שהעידה על בעליה שאין הוא מורגל בה ובא לפקוד את בית הכנסת בחיוך שקט. אבל פעמיים בשנה היה מזמין את כולנו לשדהו לאסוף את שאריות היבול שלא נלקחו על ידי פועליו ובכך קיים מצוות "לקט" מהחשובות שבדיני ארץ ישראל. וכך היינו פוסעים בעקבות הטרקטור. המבוגרים משיחים ביניהם והילדים מתרוצצים בעליזות בכפות רגליים שחורות, מתחרים מי יהיה המהיר לשלוף את הפרי המבצבץ ולמלא את הדלי ראשון. בסתיו היו אלה בוטנים, בקליפה גסה ומחוספסת שהצפינה בתוכה שני גופים כשני עוברים זעירים הנמים בה בשלווה עד לרגע בו אמותינו קלו אותם ביד מיומנת במחבת גדולה והיגישום לשולחן בלילות שבת המתארכים לצד קפה שחור חם וחזק; ובאביב היו אלה תפוחי אדמה אגסיים שהקפדנו לברור את הבשלים שבהם ולא את אלו הירקרקים שהם כמו רעל לגוף, כך אמרו לנו הורינו. תפוחי האדמה היו נערמים במהרה בדליים ומכבידים על זרועותינו הדקות. עפרה ודורון היו שניהם גבוהים ודקים. לה היה שיער שחור כפחם, גלי וארוך שנגע במותניה. היא היתה תלמידה שקדנית וילדה מופנמת שצלילי נגינתה בפסנתר שהיו נדירים בשכונתינו, נישאו על גבי צמרות העצים מחלון לחלון והביאו עימם תמונות קסומות ממקומות אחרים. עפרה הפכה לגאוות השכונה כשלימים סיימה את לימודיה בהצלחה וקיבלה תואר דוקטורית מצטיינת למתימטיקה. לדורון, הצעיר ממנה, היה ראש עטור תלתלים, עיניים בוערות כאש, גומות חן שובבות וחיוך ביישן. שניהם היו עימנו בשני ימי החג הללו, מתחלפים ביניהם בישיבה לצד אביהם על הטרקטור הגבוה ומשתתפים בקולות צחוק בתחרויות שלנו, הילדים. כשהשמים היו נצבעים כתום לוהט והברושים נדמו לכידונים כהים, היתה מסתיימת המלאכה. היינו מתפזרים בדליים עמוסים וכתפיים לאות, שבים לביתנו וריבועי אורות נדלקים בחלונות. שכונה אחת קטנה, עם רעות וקירבה ושכנות טובה. כך, שנה אחר שנה. הקסם פג עם בוא גל הבניה הגדול שהחריב את עולם ילדותינו העטוף והשמור. כל הפרדסים דרכם צעדנו יום יום לבית הספר, קוטפים בחדווה אשכולית עסיסית או תפוז ריחני רטוב מטל, נעקרו. גם ציון מכר את שדהו לחברה קבלנית שבנתה עליו בתים גדולים ואליהם נכנסו אנשים זרים שלא ידעו את הריח ההוא ולא היכירו את הברושים שהיו לנו כבני בית. גם תושבי השכונה הוותיקה הלכו והתכנסו בביתם, איש איש בין ארבעת כתליו, מסוגרים מול הטלויזיה שהיציעה תמונות של עולם זוהר ונוצץ והרחיקה אותנו מן האדמה ומן השמים. בבגרותי יצאתי מן המקום ובניתי את ביתי רחוק משם. אבל כעבור שנים מה רבה היתה התרגשותי לפגוש שוב את דורון בשמחת החתונה של אחי שאליה היגעתי משהות בחו"ל. הוא לא השתנה בכלום, למעט גובהו ורוחב כתפיו. אותם תלתלים, אותן גומות חן ואותו חיוך מבויש. הוא נישא לאסנת, נערה מהשכונה, בת גילי שגדלה בבית אדוק והם אימצו אורח חיים שנפגש באמצע הדרך. התבוננתי בכיפה שעל ראשו ונזכרתי בחיוך באביו ובערבי החג ההם. בין הריקודים הסוערים ישבנו לנו, אשתו אסנת ואני והעלינו זכרונות. החיים האירו להם פנים. הם בנו בית מרווח באותה העיר וגידלו שני ילדים. דורון עבד בבורסה ליהלומים והיא ציירה בסטודיו בביתם. אסנת, אישה יפה, דיברה על דורון בחום וחזרה שוב ושוב על המילים: "לא יכולתי לבקש יותר מזה. הוא אבא מקסים, הוא איש נפלא... אני פשוט מאושרת". ראיתי איך היא מביטה בו באהבה ולבי התרחב. שמחתי שציון ומשפחתו שהיו כל כך צנועים, אצילים ונדיבים, זכו למנת האושר שלהם. חצי שנה חלפה עד שהתבשרתי בשיחת טלפון מהארץ על שרשרת הטרגדיות שפקדה את המשפחה היקרה הזאת. ציון נפגע בתאונת טרקטור ונותר משותק. עפרה התאלמנה מבעלה שחלה בסרטן לאחר שנת נישואין בודדת ודורון...דורון נרצח במהלך שוד בבורסת היהלומים בשעת לילה מאוחרת. הרוצח לא נלכד עד היום. הזכרונות הללו מציפים אותי עם בוא הגשם הראשון. מה שהביא לי פעם מזור ושמחה מהול היום בכאב ובגעגוע למה שהיה נוף ילדותי. לאדמה ולברושים ולפרדסים...כל מה שהיה לפני...לפני שהמזל הטוב הסיט את מבטו ואיפשר לכל זה לקרות. ג´ול
