הבעיה היא קריסת מוסדות אכיפה חברתיים אחרים
אם לפני מאה שנה רמטכ"ל של מלחמה כושלת היה תוקע לעצמו כדור בראש, היום הוא נחטף במגזר העסקי אם פעם פוליטיקאי שהורשע בפלילים לא היה מראה את האף שלו בספרה הציבורית, היום הוא פרשן פוליטי בתוכנית בערוץ ברודקאסט אם פעם מי שבאופן סיסטמטי לא עומד בהסכמים שהוא חתום עליהם היה מגורש מהקהילה העסקית, היום הדבר מובן מאליו ולא נחשב לפגם כנ"ל בהתנהגות מינית חריגה - אם פעם שר שלפני ישיבת הממשלה בה עומדים להחליט על יציאה למלחמה היה מפלרטט, מנשק, ולוקח טלפון מחיילת, הוא היה קבור פוליטית וראה"מ היה נאלץ לפטרו על המקום כדי שלא יגרור גם אותו למצולות. אבל מה לצפות מראה"מ שבעצמו הצהיר שהוא יצפצף על החלטות הועדה שהוא בעצמו מינה. כידוע אין וקואום בעולם והחלל הריק שנוצר ע"י קריסת מוסדות אכיפה חברתיים מתמלא ע"י המשפט. לכן בימ"ש נזקק לפסק-דין שהוא שערורייתי ושגוי לחלוטין, כדי להרשיע את רמון - כי הוא ידע שאחרת הדבר יעבור מעליו, ושום כלום לא יקרה, אלא להיפך הוא יטען: "ראיתם, הכל עלילה, עובדה שיצאתי זכאי". הבעיה היא שעדיין, למרות הכוונות הטובות (ולא בטוח שבמקרה של רמון היו כוונות טובות - הוא היה שר משפטים שהיה צפוי להיות מאד לא נוח למערכת השיפוטית) - בית המשפט באופן סיסטמטי לוקח לעצמו סמכות שלא הוקנתה לו. וכאשר מדובר במוסד שלא נבחר באופן דמוקרטי, שלמעשה תופס את המקום של הכנסת - הדבר חמור ביותר
