אדישות
שלום לכל חברי הפורום,
יש לי בעיה של מספר שנים שחוזרת עכשיו בגדול.
אתחיל בנקודות רקע לגבי חיי, היו לי חיים מאוד קשים...מגיל צעיר הייתי תלוי בעצמי כדי להסתדר בחיים.
היו לי יחסים קשים עם הורי דבר שגרם לכך שעזבתי את הבית בגיל 16 ובמשך שנים חייתי בכוחות עצמי מהיד לפה.
בגיל 24 חזרתי לקשר עם הורי, התחלתי ללמוד באוניברסיטה ונראה שהחיים התחילו לעלות על מסלול נכון.
באותו הגיל שמתי לב שאני אדיש לדברים סביבי אבל עדיין מוצא הנאות קטנות פה ושם. היו לי חברים שהגדירו אותי כציני ומצחיק, היתי מתאמן באופן קבוע, היתי מוצא הנאה בחברתם של חברים ונשים. אבל בתוכי תמיד הרגשתי ששום דבר לא ממש מלהיב אותי, נהניתי לבלות עם חברים אבל היו גם הרבה ימים שהרגשתי שאני רק מתלונן על מצבי. הגעתי למצב שהפסקתי להגיע לשיעורים כי חשבתי ש"יהיה בסדר". גם שנכשלתי במספר קורסים ובגלל זה הייתי צריך לעבור שנה נוספת בלימודים לא הרגשתי שהדבר מזיז לי במעט.
הדבר השתנה כאשר לפני שנתיים וחצי (כיום אני בן 31) הכרתי את מי שהיום היא אשתי.
פגשתי אישה יפה וחכמה שגרמה לי לצאת מהאדישות ולהרגיש שוב מהיא שמחת חיים.
היום אני מרגיש שחזרתי למצב מלפני שלוש שנים רק ביתר שאת.
אני חוזר הביתה מהעבודה ואני רק רוצה לשכב ולנוח על הספא, אף פעם לא בא לי לצאת להתאוורר וגם שאני יוצא (דבר נדיר) אני לא מרגיש התלהבות. אפילו לפני שבוע, כאשר טסתי עם אשתי לטיול בחול אחרי מעל שנתיים שלא היינו בטיול כזה, הרגשתי שזה נחמד אבל לא מלהיב.
ניסיתי לחזור להתאמן אבל אחרי שבוע וחצי מצאתי את עצמי ממציא תירוצים למה אין לי כוח. יש לציין שאני עובד עשר שעות ממוצע ביום.
אבל זה אף פעם לא הפריע לי בדברים אחרים בחיי. כיום אני מרגיש שהאדישות הזו עושה לי רע. מכיוון שאני רואה את עצמי מהצד לא חיי את החיים. וגם כאשר אני מנסה לחיות אותם הדבר מרגיש מאולץ ובכוח ואני לא באמת נהנה ורק חושב לחזור לשקט בספה בבית.
התרחקתי ממספר חברים מכיוון שגם במפגשים איתם אני לא מוצא הרבה נושאים חיוביים לדבר.
אני מתחיל להרגיש עצוב ומדוכא קצת ולא מצליח לצאת מהמעגל. הכי עצוב לי על אשתי שהיא אישה נפלאה ואני רוצה לתת לה יותר מעצמי אבל קשה לתת לבן אדם כאשר אתה בעצמך לא מוצא שמחה.
אני יודע שהתפזרתי במה שרשמתי פה אבל נראה כאילו זה יצא בשטף מבלי תכנון.
אשמח לשמוע עצה או עם מישהו חווה רגשות דומים.
שלום לכל חברי הפורום,
יש לי בעיה של מספר שנים שחוזרת עכשיו בגדול.
אתחיל בנקודות רקע לגבי חיי, היו לי חיים מאוד קשים...מגיל צעיר הייתי תלוי בעצמי כדי להסתדר בחיים.
היו לי יחסים קשים עם הורי דבר שגרם לכך שעזבתי את הבית בגיל 16 ובמשך שנים חייתי בכוחות עצמי מהיד לפה.
בגיל 24 חזרתי לקשר עם הורי, התחלתי ללמוד באוניברסיטה ונראה שהחיים התחילו לעלות על מסלול נכון.
באותו הגיל שמתי לב שאני אדיש לדברים סביבי אבל עדיין מוצא הנאות קטנות פה ושם. היו לי חברים שהגדירו אותי כציני ומצחיק, היתי מתאמן באופן קבוע, היתי מוצא הנאה בחברתם של חברים ונשים. אבל בתוכי תמיד הרגשתי ששום דבר לא ממש מלהיב אותי, נהניתי לבלות עם חברים אבל היו גם הרבה ימים שהרגשתי שאני רק מתלונן על מצבי. הגעתי למצב שהפסקתי להגיע לשיעורים כי חשבתי ש"יהיה בסדר". גם שנכשלתי במספר קורסים ובגלל זה הייתי צריך לעבור שנה נוספת בלימודים לא הרגשתי שהדבר מזיז לי במעט.
הדבר השתנה כאשר לפני שנתיים וחצי (כיום אני בן 31) הכרתי את מי שהיום היא אשתי.
פגשתי אישה יפה וחכמה שגרמה לי לצאת מהאדישות ולהרגיש שוב מהיא שמחת חיים.
היום אני מרגיש שחזרתי למצב מלפני שלוש שנים רק ביתר שאת.
אני חוזר הביתה מהעבודה ואני רק רוצה לשכב ולנוח על הספא, אף פעם לא בא לי לצאת להתאוורר וגם שאני יוצא (דבר נדיר) אני לא מרגיש התלהבות. אפילו לפני שבוע, כאשר טסתי עם אשתי לטיול בחול אחרי מעל שנתיים שלא היינו בטיול כזה, הרגשתי שזה נחמד אבל לא מלהיב.
ניסיתי לחזור להתאמן אבל אחרי שבוע וחצי מצאתי את עצמי ממציא תירוצים למה אין לי כוח. יש לציין שאני עובד עשר שעות ממוצע ביום.
אבל זה אף פעם לא הפריע לי בדברים אחרים בחיי. כיום אני מרגיש שהאדישות הזו עושה לי רע. מכיוון שאני רואה את עצמי מהצד לא חיי את החיים. וגם כאשר אני מנסה לחיות אותם הדבר מרגיש מאולץ ובכוח ואני לא באמת נהנה ורק חושב לחזור לשקט בספה בבית.
התרחקתי ממספר חברים מכיוון שגם במפגשים איתם אני לא מוצא הרבה נושאים חיוביים לדבר.
אני מתחיל להרגיש עצוב ומדוכא קצת ולא מצליח לצאת מהמעגל. הכי עצוב לי על אשתי שהיא אישה נפלאה ואני רוצה לתת לה יותר מעצמי אבל קשה לתת לבן אדם כאשר אתה בעצמך לא מוצא שמחה.
אני יודע שהתפזרתי במה שרשמתי פה אבל נראה כאילו זה יצא בשטף מבלי תכנון.
אשמח לשמוע עצה או עם מישהו חווה רגשות דומים.