אדוני ראש הממשלה
משו שהגיע במייל. אדוני ראש הממשלה, לפני מספר שעות עבר בכנסת, בתמיכתך, החוק המכונה "חוק טל", שמעגן את אי גיוסם של תלמידי הישיבות לצה"ל. את השורות הבאות אני כותב בכאב רב, אבל אני חש שלא נותרה לי כל ברירה. בגיל 18, מבלי שאיש שאל לדעתי, התגייסתי לצה"ל, ובמשך שלוש שנים שרתתי כחובש קרבי בגדוד שריון. במהלך השירות סבבתי בכל רחבי הארץ, בלבנון ובגדה המערבית. ראיתי את חבריי נותנים את מיטב שנותיהם בעבור המדינה מבלי לקבל דבר בתמורה. ראיתי את חבריי נפצעים, ראיתי אנשים מתים. למעלה משנתיים חלפו מאז השתחררתי משירות סדיר, אבל עם צה"ל לא הפסקתי להיפגש. רק בשנה האחרונה ביצעתי 58 (!) ימי מילואים, 32 מתוכם היו במהלך שנת הלימודים. כן, אני גם סטודנט באוניברסיטת תל אביב. מימון שכר לימוד או דמי מחייה כמובן שלא קיבלתי מהמדינה, ובמקביל ללימודים אני גם עובד. יש דברים שלמדינה אסור לעשות מדוע אני מטריד אותך בכל הפרטים האלה? כי אתה תמכת בחוק שקובע כי אזרחים אחרים, אזרחים כמוני, פטורים מכל אלה. אתה תמכת בחוק שמפלה בין הדם שלי לדמם של אחרים. בני הישיבות לא ישרתו בצה"ל ויוכלו לשבת וללמוד בשקט, במימון המדינה. אתה הצבעת בעד חוק, שקובע כי אני הוא זה שיגן בגופו על בני הישיבות ואני הוא זה שיממן את לימודיהם ומחייתם. אדוני, החוק שהתקבל חצה קו אדום. ישנם דברים שלמדינה פשוט אסור לעשות. אסור. אין שטח אפור ואין אופציות שונות. כל חלופה שקובעת כי אזרח אחד ימות ואחד יחיה פסולה. כל חלופה שמעניקה בחירה בדמות "שנת הכרעה" לאחד ולא לשני פסולה. אין לכך כל הצדקה. אם לחבריי מותר לבחור, למה לי אסור? אין אדם שמוכן להרגיש שווה פחות מרעהו. דמם של בני הישיבות אינו סמוק מדמי שלי. רצונם לחיות אינו מותר מרצוני. רצונם ללמוד אינו עז מרצוני. אני מרגיש שהמדינה הודיעה לי, שאדוני בעצמו הודיע לי, כי דמי הפקר. עם זאת איני יכול להשלים. אני מצרף למכתב זה את תעודת המילואים שלי. החוק שתמכת בו היום שמט את הבסיס המוסרי מידי המדינה ואין לה כל זכות לקרוא לי לשרות מילואים. לי אין כל כוונה להמשיך ולהיות אזרח סוג ב´ במדינה שלי. כל עוד זו המדינה שלי. קריאה מהנה. בוקר נגה.
משו שהגיע במייל. אדוני ראש הממשלה, לפני מספר שעות עבר בכנסת, בתמיכתך, החוק המכונה "חוק טל", שמעגן את אי גיוסם של תלמידי הישיבות לצה"ל. את השורות הבאות אני כותב בכאב רב, אבל אני חש שלא נותרה לי כל ברירה. בגיל 18, מבלי שאיש שאל לדעתי, התגייסתי לצה"ל, ובמשך שלוש שנים שרתתי כחובש קרבי בגדוד שריון. במהלך השירות סבבתי בכל רחבי הארץ, בלבנון ובגדה המערבית. ראיתי את חבריי נותנים את מיטב שנותיהם בעבור המדינה מבלי לקבל דבר בתמורה. ראיתי את חבריי נפצעים, ראיתי אנשים מתים. למעלה משנתיים חלפו מאז השתחררתי משירות סדיר, אבל עם צה"ל לא הפסקתי להיפגש. רק בשנה האחרונה ביצעתי 58 (!) ימי מילואים, 32 מתוכם היו במהלך שנת הלימודים. כן, אני גם סטודנט באוניברסיטת תל אביב. מימון שכר לימוד או דמי מחייה כמובן שלא קיבלתי מהמדינה, ובמקביל ללימודים אני גם עובד. יש דברים שלמדינה אסור לעשות מדוע אני מטריד אותך בכל הפרטים האלה? כי אתה תמכת בחוק שקובע כי אזרחים אחרים, אזרחים כמוני, פטורים מכל אלה. אתה תמכת בחוק שמפלה בין הדם שלי לדמם של אחרים. בני הישיבות לא ישרתו בצה"ל ויוכלו לשבת וללמוד בשקט, במימון המדינה. אתה הצבעת בעד חוק, שקובע כי אני הוא זה שיגן בגופו על בני הישיבות ואני הוא זה שיממן את לימודיהם ומחייתם. אדוני, החוק שהתקבל חצה קו אדום. ישנם דברים שלמדינה פשוט אסור לעשות. אסור. אין שטח אפור ואין אופציות שונות. כל חלופה שקובעת כי אזרח אחד ימות ואחד יחיה פסולה. כל חלופה שמעניקה בחירה בדמות "שנת הכרעה" לאחד ולא לשני פסולה. אין לכך כל הצדקה. אם לחבריי מותר לבחור, למה לי אסור? אין אדם שמוכן להרגיש שווה פחות מרעהו. דמם של בני הישיבות אינו סמוק מדמי שלי. רצונם לחיות אינו מותר מרצוני. רצונם ללמוד אינו עז מרצוני. אני מרגיש שהמדינה הודיעה לי, שאדוני בעצמו הודיע לי, כי דמי הפקר. עם זאת איני יכול להשלים. אני מצרף למכתב זה את תעודת המילואים שלי. החוק שתמכת בו היום שמט את הבסיס המוסרי מידי המדינה ואין לה כל זכות לקרוא לי לשרות מילואים. לי אין כל כוונה להמשיך ולהיות אזרח סוג ב´ במדינה שלי. כל עוד זו המדינה שלי. קריאה מהנה. בוקר נגה.
