אדוני השופט!../images/Emo88.gif
טוב זה לא רק נעים
תחילה, כדאי להבהיר את המושג שיפוט. אנו נוטים לפרש שיפוט בצורה שלילית, במובן של ביקורת או חלילה ביטול של עצמנו/של אחרים, או שימוש בסולם היררכי המבוסס על יחסי כוח בעייתיים. משמעותו המקורית והפשוטה של שיפוט היא יכולת הבדלה ואבחנה. ללא יכולת כזו כל החומר בעולם יהיה כגוש אחד, נתקשה לקבל הכרעה כלשהי ונתקשה ליצור כשהגבולות בין דברים יהיו מטושטשים. מסורות התפתחות רבות שואפות "להיות אחד" אך יש להיזהר מתפיסת אחד שהיא גוש תוהו ובוהו של אי מובחנות שיוריד לטמיון את כל היצירה, הייחודיות והרווח שהשגנו מעצם הבריאה.
האחדות ה"אמיתית" אינה חזרה למצב ממנו יצאנו כאילו דבר לא היה, אלא חזרה ממקום אחר, מעובד, מעובר. ובשביל זה צריך את האיכות הקווית, יכולת ההבדלה, הבירור והגידור המגולמת ב"משפט". בקבלה הזוהרית משפט אכן מגלם את הזכר האלוהי והאיכות הקווית, לעומת "צדק" המגלמת את האיכות הנקבית והשכינה המעגלית. לזיווג ביניהם, אגב, קוראים "צדקה", וזו מייצגת מציאות ספיראלית, כאוטית למראה אך יש בה דפוסי סדר, לא שוויונית לכאורה אך יש בה הוגנות והיגיון.
בנוסף, אנו נוהגים לתפוס שיפוט בין טוב לרע בצורה פשטנית. בחסידות יש דגש רב על טוב ורע כעניין של הקשר אך אין יחסיות מוחלטת ויש עוגנים המאפשרים גיבוש עקרונות של שיפוט, אם כי עוגנים אלו לא תמיד תואמים את מה שלמדנו בבית הספר או מכונים "אובייקטיבי". אדגים מהפרשה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע", מפרש רש"י: "יפלא" לשון הבדלה, בין דם טמא לדם טהור או בין נגע טמא לנגע טהור. המילה "נגע" נתפסת מראש כסוג של מחלה, כמשהו רע. אז איך ייתכן פתאום שיש נגע טהור, נגע שהוא חיובי, מרפא, לטובה העליונה של ההתפתחות שלנו? טוב ורע הוא לא בדיוק מה שאנחנו חושבים, אנו נוטים לזהות טוב עם נעים ורע עם לא נוח או כואב, אך מי אמר שיציאה מאזור הנוחות או התפתחות דרך כאב אינם ריפוי עבורנו?
היחסיות של הטוב והרע באה לידי ביטוי בכך שאין דבר שאפשר לומר עליו שהוא רע בפני עצמו, מהותית-אונטולוגית. הרוע הוא תוצר של הקשר, של חלל שנפער, כמו אותו חלל שנמצא בשדה בין הערים בפרשה, ואיש לא ראה כיצד נשפך דמו. אבל אין לקחת את זה למקום שהכול יחסי ואין שום קריטריון לשיפוט. הקריטריון הוא תלוי הקשר, לגופו בזמן ובמקום ולעיתים שונה מאדם לאדם, אך הוא מאד ברור ולאדם כלים לשפוט עבור עצמו: מה שייך לו כרגע ומרפא אותו ומה לא?
אהבה אינה בהכרח דבר טוב ומבוקש בכל מצב. אהבה אינטנסיבית מדי יכולה להפוך למטרד ומחנק ובבירור הפנימי שלנו נרצה להרחיקה מאיתנו כי היא לא שייכת ל"אני" ואף עומדת בדרכו להתפתחות. כעס אינו בהכרח דבר רע שרצוי להימנע ממנו. ישנו כעס קדוש של האני שהוקטן ונרמס שרוצה לשוב ולתפוס את מקומו ואין לו ברירה אלא לנער כמה פולשים טורדניים כדי להשיב את עוצמתו. לכן צווה בפרשה "לא תסיג את גבול רעך", כבד את המרחב האנרגטי שלו. כי גם כוונה "טובה" יכולה להיות מזיקה כשהיא בזמן ובמקום הלא נכונים. הכול יחסי אך ל"אני" יש עוגן ברור לברר לעצמו מה מסייע לו למלוך על עצמו ומה מעכב בעדו, וזוהי מהות השיפוט.
הכתבה המלאה - כאן.
שבוע טוב לכולנו
