אדום
כשהעציצים יבשו והפרחים נבלו היא ידעה שמשהו קרה לה במפגש עם החיים. תמיד העציצים היו עבורה האישורים לערוצי הדחפים הנכונים. לשה באדמה, הופכת, שותלת, מתפעלת, מיוזעת, מתרחצת נמצאת בחיבורים הנכונים בין הפעולות לאין מחשבות. עכשיו כשהיא מתבוננת באדישות בגנה שקמל היא רואה את עצמה לא מותאמת נסגרת בתוך בועה, לא יכולה להשקות לא יכולה לטפל אפילו בעצמה. לפעמים במשתלה נדמה לה שהצמחים כבר מזהים אותה. עובר מעין לחש וניסיון להסתתר, להתכווץ שלא תבחר אותם לעגלה. הם כבר שמעו שהיא משקה רק לתקופה קצרה. בכל פעם היא נפגעת מחדש אבל הפעם הקפידה ללכת זקופה בין השורות ובחרה ב - 'בגוניות' אדומות. במשאית אחרי שסגרה את הדלתות הסתכלה עליהן כל כך עדינות. הבטיחה ל - 'בגוניות' שאלו רק שמועות, שהיא כבר דישנה עבורן את האדמה ורק טוב יהיה להן בגנה. רצתה שיאמינו שהן לקראת תקופה של פריחה. כאילו לא זכרה מה דחף אותה למשתלה. החנתה ליד השביל הוציאה את הארגז והלכה להחליף לבגדי עבודה. נכנסה לחדר השינה פשטה את שמלתה נשכבה על המיטה רק לשעה קלה חשבה בלבה. בלילה לא ישנה החלומות הטריפו את נשמתה. הפעם זו לא בריחה אישרה לעצמה, מה גם שרצתה לדעת מדוע בחרה בפרחים אדומים זה לא הצבע שלה. מוכרחה לעצום עיניים לחכות לתשובה שלא הייתה מסוגלת לראות ערה. המסך ירד צללה לנהרות שוטפים גועשים מעלים גלים אדומים. התמלאה בחרדה וצעקה לעזרה, שמישהו יציל אותה מהדמים שמזכירים לה מפגש עם הפצעים הסבל והכאבים. כבר שנים שהיא רוצה להרפות מהזיכרונות להישאר רק בגלים לבנים שלא קשורים לעוצמות ופחדים. תחושה של חנק טיפסה בגרונה לא ידעה אם זו צורת מותה. נזכרה בשעות שרק הבכי של התינוק אישר לה שאדום זה לחיות. הסדינים קופלו והכתמים האדומים נספגו. ראתה בידים המיומנות של המיילדות סוג של הבטחה שלא יתנו לה לדמם לאובדנה. עכשיו היא לבד ברחם אדום שגואה ומציף ולא יכולה להיוולד. נדחפת בכל כוחה ומתעוררת בבהלה מכוסת זיעה בודקת שחבל הטבור לא כרוך על צווארה. זחלה לאמבטיה ומילאה מים חמים לא שפכה סבון שלא יהיה רמז לזרמים, כי רק עכשיו יצאה ממערבולת הזויה. בשעות הערב כשהרגישה שהתנתקה מהחוויה יצאה לשתול את הפרחים ושוב היה נדמה לה שהם מתלחשים "אל תבטחי בנהר שאין בו אדום אם את לא רוצה לקמול". רצתה לענות אבל הבינה ששוב תפסיד אם לא תיתן לאדום להיות.
כשהעציצים יבשו והפרחים נבלו היא ידעה שמשהו קרה לה במפגש עם החיים. תמיד העציצים היו עבורה האישורים לערוצי הדחפים הנכונים. לשה באדמה, הופכת, שותלת, מתפעלת, מיוזעת, מתרחצת נמצאת בחיבורים הנכונים בין הפעולות לאין מחשבות. עכשיו כשהיא מתבוננת באדישות בגנה שקמל היא רואה את עצמה לא מותאמת נסגרת בתוך בועה, לא יכולה להשקות לא יכולה לטפל אפילו בעצמה. לפעמים במשתלה נדמה לה שהצמחים כבר מזהים אותה. עובר מעין לחש וניסיון להסתתר, להתכווץ שלא תבחר אותם לעגלה. הם כבר שמעו שהיא משקה רק לתקופה קצרה. בכל פעם היא נפגעת מחדש אבל הפעם הקפידה ללכת זקופה בין השורות ובחרה ב - 'בגוניות' אדומות. במשאית אחרי שסגרה את הדלתות הסתכלה עליהן כל כך עדינות. הבטיחה ל - 'בגוניות' שאלו רק שמועות, שהיא כבר דישנה עבורן את האדמה ורק טוב יהיה להן בגנה. רצתה שיאמינו שהן לקראת תקופה של פריחה. כאילו לא זכרה מה דחף אותה למשתלה. החנתה ליד השביל הוציאה את הארגז והלכה להחליף לבגדי עבודה. נכנסה לחדר השינה פשטה את שמלתה נשכבה על המיטה רק לשעה קלה חשבה בלבה. בלילה לא ישנה החלומות הטריפו את נשמתה. הפעם זו לא בריחה אישרה לעצמה, מה גם שרצתה לדעת מדוע בחרה בפרחים אדומים זה לא הצבע שלה. מוכרחה לעצום עיניים לחכות לתשובה שלא הייתה מסוגלת לראות ערה. המסך ירד צללה לנהרות שוטפים גועשים מעלים גלים אדומים. התמלאה בחרדה וצעקה לעזרה, שמישהו יציל אותה מהדמים שמזכירים לה מפגש עם הפצעים הסבל והכאבים. כבר שנים שהיא רוצה להרפות מהזיכרונות להישאר רק בגלים לבנים שלא קשורים לעוצמות ופחדים. תחושה של חנק טיפסה בגרונה לא ידעה אם זו צורת מותה. נזכרה בשעות שרק הבכי של התינוק אישר לה שאדום זה לחיות. הסדינים קופלו והכתמים האדומים נספגו. ראתה בידים המיומנות של המיילדות סוג של הבטחה שלא יתנו לה לדמם לאובדנה. עכשיו היא לבד ברחם אדום שגואה ומציף ולא יכולה להיוולד. נדחפת בכל כוחה ומתעוררת בבהלה מכוסת זיעה בודקת שחבל הטבור לא כרוך על צווארה. זחלה לאמבטיה ומילאה מים חמים לא שפכה סבון שלא יהיה רמז לזרמים, כי רק עכשיו יצאה ממערבולת הזויה. בשעות הערב כשהרגישה שהתנתקה מהחוויה יצאה לשתול את הפרחים ושוב היה נדמה לה שהם מתלחשים "אל תבטחי בנהר שאין בו אדום אם את לא רוצה לקמול". רצתה לענות אבל הבינה ששוב תפסיד אם לא תיתן לאדום להיות.